עמיר פרץ, ממניעים שאינם צריכים פירוט ואשר מקורם בעליבותו האישית והפוליטית, הכריז כי בכוונתו למנות את חבר הכנסת ראלב מג'אדלה לכהן כשר התרבות, המדע והספורט. תגובתה של חברת הכנסת אסתרינה טרטמן היתה כי מינוי זה הוא גרזן המונף על הציונות, והבטיחה כי סיעתה תפעל להסרת הנגע. אכן, איום ונורא. כיצד אנו, שנרדפנו 2000 שנה, מתייחסים למיעוט, ומה על הגזענות, וכו' וכו'.
הגב' טרטמן לא הבהירה, כיצד יש לכנות – במונחים גרזניים כלבבה – מפלגה המצטרפת לממשלה, שבסיס פעולתה היא "מפת הדרכים" וההצהרה – שגונתה קודם-לכן בכל פה ע"י אותה מפלגה - כי בכוונתה להקים מדינה ערבית נוספת לצד ישראל, בעבר הירדן המערבי (על העבר המזרחי ויתרו אפילו אנשי האיחוד הלאומי, ככל הנראה, וזה עניין למאמר נפרד).
ואולם, לא הגב' טרטמן וניסוחיה אניני הטעם הם ענייננו, אלא ח"כ מג'אדלה, שלכאורה אינו ראוי לתשפוכת שהונחתה על ראשו. האומנם?
ב"מעריב של שבת" (5.1.07) פורסם מאמר שכותרתו "והשמאל שותק", מאת פרופ' אמנון רובינשטיין – כן, כן, השמאלני ההוא ממרצ. רובינשטיין, לא בפעם הראשונה בחודשים האחרונים, נדהם משתיקת השמאל כולו לנוכח עמדות ערביות פומביות ובמיוחד לנוכח הפרסומים האחרונים של "ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל". גוף זה, המתיימר ללא עוררין לייצג את כל ערביי ישראל, הותיר מאחוריו זה-מכבר את הדרישה למדינה פלשתינית שתשכון לצד ישראל. כפי שאבו-מאזן ונתיניו אינם רוצים מדינה כזו, חרף דיבוריהם המטעים, כך גם ערביי ישראל ו"ועדת המעקב" המובילה אותם ומבטאת את עמדתם. הם חותרים אל הפיכתה של מדינת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה", ויותר מכך: למדינת כל ערבייה. השיקוצים שהם מטילים במדינת ישראל, הותירו בפה פעור לא רק ימניים פאשיסטיים רחמנא ליצלן, אלא גם שמאלנים כשרים-למהדרין כמו אמנון רובינשטיין. רובינשטיין הבין, כי בעוד ממשלתנו וג'ורג' בוש מדברים דברי-סרק על הקמת מדינה פלשתינית, הערבים כלל אינם מעוניינים בה אלא בנטיעת תחליף למדינה היהודית הקיימת כאן עדיין.
כשלעצמי, אין בליבי ספק כי, אפילו נתעלם לרגע מהטיעונים היהודיים הלאומיים נגד הקמתה של מדינה ערבית נוספת ממערב לירדן, ברור לי כי אין סיכוי למדינה כזו, שכן שום ערבי המכבד את עצמו לא יסכים לעולם לפירוזה מנשק, לחסימתה בפני יציאה לא-מוגבלת אל הים, לשלילת זכותה להטיס את מטוסיה כרצונה ובכל מקום, ועוד ועוד. חדלי-אישים כמו אפרים סנה יכולים להמשיך לבלבל את מוחותינו בדיבורים על יבוש הביצה בדרך של חיסול העוני ברשות הפלשתינית, אך סנה ודומיו אינם מבינים כי דברים אלה הם גזענות בוטה, שכן משתמע מהם כי הערבי נאבק רק כאשר אין לחם בפיו. תן לו לחם וקצת כסף, והוא ישב בשקט וילטף את כרסו, הואיל ורק לנאורים שכמונו יש מאוויים לאומיים.
ראלב מג'אדלה, המועמד לשבת בישיבות הממשלה הציונית, וללא כל ספק גם לדעת אי-אלה מסודותיה של מדינת ישראל, לא השמיע אפס קצהו של קול הסתייגות מפרסומיה של "ועדת המעקב". האיש המיועד לכהן כשר המדע, שאולי בתוקף תפקידו זה יהיה אורחה של הוועדה לאנרגיה אטומית ויזכה בסיור מקיף במתקני הגרעין בדימונה ובמקומות אחרים, לא השמיע שום הסתייגות לנוכח דבריו האחרונים של אחמד טיבי ברמאללה, שהבטיח לנו המשך המאבק – כלומר, אוטובוסים ומתאבדים מתפוצצים ברחובותינו, שרק שב"כ מצליח לבלום במאמצים עצומים, לצד המשך ירי הקסאמים – כל עוד לא חזרנו לגבולות 67' ומסרנו את ירושלים לשלטון ערבי. מג'אדלה גם לא מחה נגד הביקורים ונאומי העידוד של עזמי בשארה בדמשק ובביירות.
והחמור ביותר: ראלב מג'אדלה, כשאר חברי הכנסת הערבים, לרבות נדיה חילו הצדיקה ממפלגת העבודה, וכמוהם כל שאר התושבים הערביים של ישראל ומנהיגיהם, מכל הסיעות והזרמים, לא פצו פה ולא השמיעו אף הגה של מחאה, או קריאה, לעבר המחבלים, הטובחים באזרחינו היהודים ללא רחם וללא הבחן, אך ורק – אף ורק! – בשל היותם יהודים. לא שמענו הגה של מחאה אפילו מפי שופטים ערבים (בדימ.), ובוודאי לא מנהלי בתי ספר, מחנכים, מורים, סופרים, רופאים, עורכי עיתונים ושאר בעלי מקצועות שנהוג לראותם כשכבה המשכילה בכל עם. איש מהם לא פנה, אף לא בשפה רפה, אל אחיו המחבלים בזו הלשון או בנוסח דומה: "אחי היקרים, אני קורא לכם לחדול מלטבוח יהודים באשר הם יהודים".
באוקטובר 2000 ראו יהודי ישראל את הפרעות שנעשו כאן בידי אזרחים ערבים, שלאחר-מכן העדיפה ועדת אור להציגן כהפגנות תמימות אשר היד הקשה שבלמה אותן ראויה להיגדע. למרות כל הדיבורים הרמים, דומה כי אין יהודי בישראל שאינו מבין מה בדיוק היה רצונם של הפורעים, ומה היו עושים אלמלא פעלה המשטרה בחוזק-יד. באותה מידה, יודע גם כל אזרח ערבי בישראל את האמת, חרף המחאות והדיבורים הנשגבים על דו-קיום.
גם מלחמת לבנון השניה הראתה לנו, כלומר לפתאים הבודדים שנותרו בינינו, מיהם אזרחינו הערבים ומה כוונותיהם. פגיעת טיל של חיזבאללה בערבים נחשבה תאונה מצערת, ושמענו היטב כיצד אפילו בכך הואשמה ממשלת ישראל ולא ארגון חיזבאללה. גם בימי המלחמה הללו לא ראינו אפילו שביב קטן של אחווה ישראלית, ולא שמענו כי מנהיג או משכיל ערבי אחר כלשהו יצא בקול גדול נגד חיזבאללה. למיטב ידיעתי, מר ראלב מג'אדלה שהה באותם שבועות בישראל, ושתיקתו נכללה בשתיקה הכללית של האוכלוסיה הערבית, שרק ההבנה כי יהיה בכך נזק תעמולתי מנעה יציאתה בהמונים אל הגגות למצהלות בנוסח מלחמת המפרץ הראשונה.
ראלב מג'אדלה כבר ימצא את הניסוח המתאים, להסביר כיצד מלאו ליבו להסכים לישיבה בממשלה אחת לצד אביגדור ליברמן, כפי שהלה מצא גם מצא את הניסוח המתאים, לדעתו בלבד, לטיהור השרץ שבישיבתו באותה ממשלה. כשמדובר בכסאולוגיה, בבגידה בערכים מוצהרים ובמימוש אינטרסים אישיים מובהקים, מוצאים הערבי והיהודי יכולת מופלאה לדו-קיום אידילי.
ראלב מג'אדלה יכול להישאר רגוע ושאנן: שאלות בנושאים אלה לא הוצגו ולא תוצגנה לו ע"י שום שדר, כתב, פרשן או קריין של התקשורת הישראלית, ולבטח לא של התקשורת הזרה. הרי ברור מראש, כי כל שאלה כזו תוגדר מיד כגזענות, רחמנא ליצלן, וכ"פגיעה במרקם העדין של החיים בדו-קיום בין יהודים לערבים". יש חשש כבד כי היועץ המשפטי לממשלה, שלא לדבר על נושאי הדגל של האתרוגיזם בישראל, ידרשו העמדה לדין והשלכה לכלא. וכי חסרות לו צרות, לכתבנו הנאמן? טוב יעשה אם יתנצל בפני מג'אדלה על גזענותה של טרטמן, ואולי ישאלו כיצד בדעתו לפעול נגדה.
בשמעי ובקראי את תשפוכת ההתנצלויות והגינויים שבפי הדוברים היהודיים משמאל ומימין, לדבריה של אסתרינה טרטמן, ללא הצגת שאלה כלשהי לראלב מג'אדלה בעניינים שתוארו כאן וללא הטלת ספק במינויו של ערבי לכהן כשר בישראל, בשל העניינים הללו - המצרך החסר לי ביותר היא שקית הקאה.
