בהיבט העשייה כשלה משטרת ישראל והינה חסרת יכולת להגן על האזרח התמים ורכושו. כישלונה של המשטרה הינו כישלונה של הממשלה, בהיותה האחראית העליונה.
בהיבט החקיקה, כשלה כנסת ישראל, בהשאירה שנים רבות את החוק מנותק מהמציאות, מציאות שבה אין לאזרח כל הגנה על-ידי המשטרה, ועם זאת אסור לו להגן על עצמו ורכושו.
מחדל השלטונות מעודד פשיעה. המשטרה חדלת יכולת להגן על האזרח, והאזרח עצמו חסר סמכות חוקית להגן על עצמו ורכושו, מחדל זה מעודד פשיעה הולכת וגוברת. בהעדר הרתעה ההפקרות הולכת ומתרבה. נושא הגניבות בחקלאות כבר מזמן עבר את סף הסבל, והביא את החקלאים לייאוש, וחקלאים מבלים את לילותיהם בדיר כדי לנסות למנוע גזילת פרנסתם, עד תחושת אימה שגורמת לשימוש בנשק.
גם נושא הפריצות לבתים אינו רחוק מאותו סף שמעברו יגרום לאנשים לקחת את החוק לידיים, מי שיכול, והיתר יסבלו. מי שסבל מפריצה יודע כי המשטרה אפילו לא מנסה לחקור את הפריצה, לעיתים אף לא יבואו לקחת טביעות אצבעות, לעיתים יבואו לאחר שעות, רק כדי לומר שאין מה לעשות, ולעיתים יאמרו לך שכל יכולתם מצטמצמת למילוי הטופס לתביעת ביטוח.
אך האיום אינו רק על רכוש. נערה מפתח תקוה נרצחה רק כי הפתיעה גנב רכב. כשאין כל איום החוק על פושעים, ההתדרדרות מפשע רכוש לפגיעה בנפש קצרה ובלתי נמנעת. אני פוחד כל יום כשבתי חוזרת הביתה מבית הספר, שמא יש פורץ בבית. לא הפקרות הרכוש כה מפחידה, אלא הפחד מפגישה עם פורץ. והפחד קיים מכיוון שהסיכוי לפגוש פורץ גבוהה, שהרי המשטרה כבר חדלה אפילו לנסות להתמודד עם הבעיה.
אז מה צריך וניתן לעשות, זה פשוט, ללמוד ממי שהצליח. העיר ניו-יורק היתה רווית פשע ואלימות, עד שראש העיר ג'וליאני הציף את העיר עם שוטרים והוראה חד-משמעית, לטפל בכל עבירה על החוק, קטנה כגדולה. היום ניו-יורק נחשבת אחת הערים הבטוחות בעולם.
ועד שנגיע לחזון אחרית הימים הזה, יש לשנות את החוק כך שיגן על האזרח התמים מפשיעה, ולא יגן על הפושע. ובמילים פשוטות, אזרח המגן על משפחתו או רכושו, בתוך רכושו, לא יתבע על פגיעה בפושע. הגיע הזמן שהפושע יפחד, ולא האזרח הישר.
לא שי דרומי אשם במותו של הגנב כאלד אל-אטראש, אלא כנסת ישראל וממשלתה.