לאחר קריאת ספרו של גדי טאוב, ניסיתי לחשוב מה הרגיז אותי במיוחד בספר. מסקנתי הייתה שמלבד השיבושים והמסקנות המוטעות שאציג בהמשך, הכותב חטא בהכללה גסה. כבר מהכותרת ניתן להבין שהספר מתיימר להציג נוסחה שתאבחן ציבור של כמעט 300,000 איש, הנחשבים מתנחלים באופן טכני, ועוד מאות אלפים המזוהים עם רעיון ההתיישבות ביש"ע. "מאבחן", כיוון שטאוב מתייחס לציבור המתנחלים כפסיכיאטר הבוחן את מטופלו דרך שלבים שונים בחייו מתוך הסתכלות פטרונית.
הוא מבקר את גישת עיתון הארץ ואת גישת חלק מחבריו הרואים במתנחלים את שורש הרע. הוא, טאוב, היה מוכן לפגוש אותם ולראות להם את הלבן בעיניים ושומו שמיים, אף לקבל אותם חזרה לשטחים שבתוך הקו הירוק. כמובן שאין בספר 'גילויים נאותים' כמו זה שה"מתנחלים" צפו שאוסלו יביא אסון, בניגוד לתחזיות הורודות שהלעיטו טאוב ו"השמאלנים" את הציבור. אין הכאה על חטא ההינתקות שהוגיו הבטיחו שיפור הביטחון. הספר חוזר על אותן מנטרות שנכתבו על-ידי כותבים, שכפי שטאוב אמר, לא ראו מתנחל מימיהם.
ארץ ישראל מול מדינת ישראל
הדיכוטומיה שנעשתה על-ידי טאוב ולא בפעם הראשונה, בין תורתו של הרב קוק האב לבין הבן, לפיה הראי"ה קידש את הממלכתיות בכל מחיר לעומת בנו שהעדיף את ארץ ישראל על פני מדינת ישראל היא שטחית, מגמתית ולא רצינית. טאוב כנראה שוכח שהרב קוק האב נפטר 13 שנה לפני קום המדינה, לפני שניתן היה לדבר על ריבונות באופן מעשי. הראי"ה היה זה שנשבע על כך, בניגוד לדעת המוסדות, שסטאבסקי איש בית"ר לא רצח את ארלוזורוב . הראי"ה כתב שהציונות החילונית היא שלב מוכרח בגאולה, אך גם שהכפירה אין בכוחה להחיות את העם למשך זמן. הרצי"ה חי בדור שבו הציונות החילונית כבר התחילה להראות סימני ניוון ובמיוחד לאחר מלחמת יוה"כ ולכן ההשוואה היא חסרת בסיס. יתרה מזו, הראי"ה שהכיר את בנו ושאר תלמידיו הסמיך את הרב צבי יהודה לפרש את כתביו ולכן הניסיון להציגו כמי ששינה ממה שאביו לימד הוא לא נכון.
שאלות שמתבקשות באופן מידי מקריאת התיזה שעולה בספר הן: אם לפי טאוב הציונות היא ריבונות יהודית ולא טריטוריה אז מדוע לא באוגנדה? אם חייבים לוותר על מקומות שבהם אין רוב יהודי אז למה לא על הגליל או על חלקים בנגב? אם הגדרה עצמית פירושה לאומיות אז כיצד העובדה שניתנה אזרחות לערביי ישראל פותרת את בעיית ההגדרה העצמית שלהם? ואם הגדרה עצמית היא חרות אישית מדוע חייבים להציע פתרון של הגדרה לאומית לערביי יש"ע?
מדוע כאשר ההגדרה העצמית של היהודים ושל הפלשתינים בתוך הקו הירוק מתנגשות אז ההגדרה העצמית של היהודים מקבלת עדיפות?
"אופי יהודי" או גזענות מכובסת
טאוב מדבר על הצורך לשמור על ה"אופי היהודי" אך הוא לא מדבר על יישומו באופן של הקמת ישיבות, בתי כנסת, גמ"חים או כל פעילות בעלת ערכים יהודיים. במונח "אופי יהודי", אליבא דטאוב, הכוונה היא למדינה בעלת מאפיין אתני ברור - יהודי, אך ללא כל ייעוד או ללא שום הצדקה ערכית. כאן אנו מגיעים למכנה המשותף בין "המתנחלים" וה"פוסט-ציונים", בשביל שניהם מדינה על בסיס אתני יהודי ללא שום הצדקה, הנה גזענות. בכך צודק גדי טאוב, רק שאין הוא מסביר מדוע ה"אופי היהודי", שלו הוא מטיף אינו גזענות בוטה. כמובן שהפתרון לטיהור האתני הוא באמצעות גירוש היהודים מבתיהם, את פתרון הטרנספר לערבים הוא פוטר כלא מעשי ולא מוסרי.
באופן מפתיע ולמרות שגדי טאוב ראה מתנחלים ודיבר עם כמה מהם הוא עדיין לוקה בסטריאוטיפיזציה. הוא כותב על כך שהמתנחלים לא באמת מבינים את המושג דמוקרטיה שהשכלתם הכללית והבנתם את המתרחש בעולם מצומצמות (ע' 127, 153).
טאוב משתמש במושגים תיאולוגיים לאורך הספר מבלי להבין אותם לעומקם באופן כזה שמתברר להפתעתנו בסוף הספר שהיהדות היא למעשה כל כולה עזרה לגר, ליתום ולאלמנה. טוב שהוא הוסיף את התובנה הזו המייחדת את היהדות לעומת הנצרות למשל, כנראה טועה מי שלתומו חשב שיש עוד כמה מצוות בתורה כמו שבת, ברית מילה, תפילין שהן אומנם לא כל כך אהודות אך הן לא פחות נשמת אפה של היהדות. הוא נכנס גם למחלוקת לגבי מצוות ישוב ארץ ישראל. מלבד העובדה שהרמב"ן מונה את המצווה הזו כמצווה ששייכת בכל דור העניין לובן ונידון באריכות רבה יותר מהטיפול הפשטני שמעניק לו טאוב. הוא גם לא מבין שהוא עושה לעצמו שרות דב בכך שהוא מנסה לטעון שמצוות ישוב ארץ ישראל לא חלה היום כיוון שאם אינה חלה, אזי אינה חלה יותר בת"א מאשר בחברון.
מיהו ציוני?
טאוב לא נותן לעובדות לבלבל אותו וכך הוא מונה (ע' 57) את ש"י עגנון בין המשוררים והסופרים החילונים בתנועה למען א"י השלמה. הוא כותב שהמתנחלים אחרי מלחמת יוה"כ נתפסו בציבור כאיום... (כנראה בגלל ה"איום" הזה הליכוד עלה לראשונה ב-1977 לשלטון והמפד"ל קיבלה 12 מנדטים.) הוא מציג את "ההבטחה התנ"כית" כמשהו שהמתנחלים הציבו מעל הריבונות והוא שוכח שבן- גוריון, שהציונות שלו היא זו שטאוב מקדש, אמר כי התנ"ך הוא הקושאן שלנו. לא "מקלט בטוח" לא "הגדרה עצמית" ולא דמוקרטיה אלא התנ"ך.
נקודה לה הכותב מקדיש עמודים רבים היא לגבי הריבונות והחתירה תחת הריבונות מצד המתנחלים. ניתן היה לרגע להבין מתוך דבריו שהוא מתנגד לעובדות שנעשות על-ידי גופים חוץ שלטוניים ללא אישור הממשלה. על-פי זה מתבקש היה להניח שגדי טאוב היה ממתנגדי הסכם אוסלו שהחל מפגישות של אנשי שמאל עם אנשי אש"ף בניגוד לחוק הישראלי, הוא בוודאי היה מגדיר אנשים כיוסי ביילין, צביה גרינפלד ואנשים אחרים המקבלים מימון מהאיחוד האירופי ומנהלים מו"מים מאחורי גבה של ממשלת ישראל כאנטי- ציוניים או למצער, כפוסט ציונים. אך במפתיע גם זאת הוא לא עושה, הוא מכניס אותם בגאון לשורות הציונים.
האמנם "כיבוש"?
הוא חוזר על מנטרת הכיבוש כאילו היה לחש קסמים שיכול לענות על כל קושיה, אך שוכח שכיבוש הוא עניין שקשור לתודעה היסטורית, להגדרה עצמית ולתחושה לאומית, לכן "עם ישראל אינו כובש בארצו" היא אולי גם סיסמה, אך היא גם מה שמעניקה לגיטימציה לישיבתו של טאוב בת"א. תפיסת "הכיבוש" של טאוב נובעת לענ"ד ממה שכתבתי בראשית הדברים, אין לכותב יכולת להצדיק את קיומה של חברה יהודית בלב המזרח התיכון הערבי. מבחינתו ישראל היא קולוניה אחת גדולה אלא שבתוך הקו הירוק זו מדינת "אין ברירה" או בשמה המקורי "מקלט בטוח" ומחוץ לקו הירוק זו מדינת "יש ברירה" או בשמה הפופולארי ה"כיבוש".
מעבר לדיון האינטלקטואלי בסופו של יום יש להתמודד עם הנתונים. לפני לא הרבה שנים למדתי בספרי ההיסטוריה של החינוך הממלכתי כי האפיקים המרכזיים של הציונות היו בביטחון, עלייה והתיישבות. איפה השמאל הציוני של טאוב היום ואיפה "המתנחלים" וחבר מרעיהם ביחס לערכים אלו? בביטחון- ידועים הנתונים על אחוז המתגייסים ליחידות קרביות ולקצונה. בעלייה- מספיק לראות את אחוז הדתיים מבין העולים מארצות הרווחה ובהתיישבות- האם העובדה שמגורשי גוש קטיף נשלחו לשקם קיבוצים ומושבים של הציונות השמאלית בדרום שהיו על סף פירוק אינה אומרת הכל?
ד"ר גדי טאוב צודק בנקודה אחת מרכזית והיא ש"המתנחלים" לא הצליחו להוכיח את דרכם. העובדה שתוכניות השמאל מאז אוסלו הביאו לקטסטרופה אינה מספיקה בכדי להטות את דעת הקהל לעניין זכות העם היהודי על ארצו.
אינני חושב שצריך להתבייש בהצגת טיעונים ביטחוניים. ראשית, הניסיון מוכיח שהימין צדק ב"הפחדותיו" מראשית אוסלו. שנית, הדברים תלויים אחד בשני: מי שטוען לגבי מולדתו "חציה שלי" ויוותר על חצי אל יתפלא אם העולם, ובעיקר אויביו, יקראו תגר על זכותו לחצי הראשון ויפעלו בכל האמצעים כדי להחזיר מידיו את הגזלה.
מי הם ממשיכי הציונות?
מספיק לקרוא כתבים של הוגים ציוניים לפני 70 שנה ויותר כדי לראות שהערכים שליוו את תנועת העבודה, ולא אותה בלבד, אינם אותם הערכים של ממשיכיהם בשמאל. צר לי מאוד, אך ד"ר טאוב אינו ממשיכו של אוסישקין, שהאמין שאל ליהודים לקבל את תוכנית החלוקה של ועדת פיל כיוון שהארץ כולה שלנו ואין לנו הזכות לוותר מרצון על חלקים ממנה. הוא אף אינו ממשיכו של בן- גוריון שצידד באותה תוכנית, אך טען כי מוטב לנו לקבל מה שאפשר "כמנוף שאין חזק ממנו לכיבושה המודרג של ארץ ישראל כולה".
לסיכום, קשה לשפוט אם המתנחלים הם ממשיכיו של בן-גוריון, אך גם אם אינם, אני סבור כי הציונות תיבנה על-ידי אנשים המאמינים בזכותנו ההיסטורית על הארץ ולשם כך מקדישים את חייהם בכל תחומי החיים. והמכפישים, נו, גם הם צריכים פרנסה.