כילד, אני זוכר שמעולם לא דברו בבית על השואה, אך היא רחפה בבית כמו צל כבד. ידענו שאסור אפילו לשאול את אבא. כשהיה מתקרב יום השואה אמי היתה דואגת "לצנזר" את העיתונים ועמודים שלמים שעסקו בשואה נעלמו מתוכם. הרדיו פתאום היה מתקלקל (אז עוד לא היתה טלוויזיה) והרדיו טרנזיסטור יקר הערך שאבי קיבל מאחיו שהיגר לאוסטרליה ושמר עליו כעל בבת עינו, נעלם באורח מסתורי. אחרי יום השואה היה הכל חוזר לתיקונו – עד יום השואה הבא..
על פניו, השואה לא הורגשה באבי שהיה בחיי יום-יום אדם אופטימי ורגוע ואפילו מלא שמחת חיים. אבל דלת שהיתה נטרקת בחוזקה היתה מוציאה אותו מדעתו. לאחר רגע היה מתעשת כאילו לא אירע דבר. רק ממכרים שמעתי על-כך שהיה חייל בצבא הפולני נפל בשבי והתגלגל במחנות עד השחרור. לאחרונה, בזכות
האתר החדש של "יד ושם", מצאתי אפילו את טופס ה"צ'ק אין" שלו למחנה הנורא מטהאוזן באוסטריה, שם שוחרר על-ידי כוחות הברית.
דבר אחד כן אכל אותו בשקט, אבל ממש עד יומו האחרון. הוא התהלך בתחושה שהמדינה אליה עלה מבחירה לאחר השואה, שדדה אותו. הוא ראה כיצד גיסו שירד מהארץ בתחילת שנות ה-50', קיבל סכומים נאים ורנטה חודשית, כי בארה"ב הקונגרס היהודי דאג לו, ואפילו אחיו שהיגר לאוסטרליה ולא שהה כלל במחנות כי הצליח לברוח לרוסיה, זכה לפיצויים נאים יותר ממנו.
הוא, שעלה לארץ, ולא היה יוצא גרמניה, נידון לקבלת הפיצויים מממשלת ישראל. בהסכם השילומים קיבלה המדינה סכום פיצויים גלובלי מגרמניה ואף הוכרה כיורשת של הנספים. בתמורה קיבלה המדינה על על עצמה לשלם פיצויים ולדאוג לניצולים שחיו בתחומה (למעט יוצאי גרמניה להם התעקשו הגרמנים, למזלם, לשלם פיצויים ישירות), על-פי קריטריונים שהממשלה קבעה. בפועל, פחות מ20% מכספי השילומים ששילמה גרמניה בכסף ובשווה כסף הגיעו לידי הניצולים. כל השאר נשאר בידי משרד האוצר. מדובר בסכום עתק של כ13 מיליארד מרקים (150 מיליארד דולר לפחות בערכי היום!).
אז נכון שבסכומים האלה השתמשו גם למימון עליית יהודי צפון אפריקה וכספים הושקעו בתשתיות ובפיתוח הארץ. אבל חלקים גדולים מאוד של הכסף הועברו ליוזמות כושלות של כל מיני יזמים מפוקפקים שהצליחו להקסים את שני החנוונים שניהלו את הכלכלה: לוי אשכול ופנחס ספיר, לחברת העובדים של ההסתדרות ולקיבוצים, כסף בעזרתו השתלטו על הכלכלה הישראלית וכמובן תרמו בכך לביסוס שלטונה של מפלגת השלטון, מפא"י.
ניצולי השואה נאלצו להתמקח עם פקידים קשוחים באוצר על כל גרוש, או להסתייע בצבא של "מאכערים", פקידי אוצר לשעבר וחברי מפא"י בכירים שהתפרנסו יפה מאוד מקידום קשריהם באוצר לטובת הניצולים תמורת עמלות נאות.
אבי קיבל כמה אלפי לירות. בתחילת שנות ה-60' זה כבר לא היה הרבה. אם בתחילת שנות ה-50' ניתן היה לרכוש ב-5000 לירות דירה בתל אביב, בסוף העשור בקושי ניתן היה לרכוש בסכום הזה חדר.
בכל אופן, כספי השילומים שזרמו לשוק בתחילת שנות ה-60', הביאו להגברת הצריכה הפרטית והייבוא. כדי לספוג את הכסף חזרה מהציבור הגה שר האוצר דאז, לוי אשכול, רעיון "מבריק": ביום אחד פוחת המטבע לעומת הדולר ב67% - מ-1.8 לירות לדולר ל-3 לירות. ואם לא היה די בכך, גם הוחלפו שטרי הכסף כאשר עבור כל 100 לירות במזומן או בבנק קיבלו האזרחים 90, כלומר, 10% פחות... האירוע זכור לדראון כ"
פיחות הגדול של הלירה".
אבי, כמו ניצולי שואה אחרים, החזיק את כספו בבנק עד לרכישת הדירה המיוחלת, והמעט ששולם לו נשחק כמעט לחלוטין. היינו צריכים להמשיך עוד כמה שנים לגור בשכירות עד ששב וצבר את הסכום הדרוש לרכישת דירה.
אפשר ללמד זכות על מעשי המדינה דאז, לטעון שהמדינה הייתה צעירה וענייה ומנהיגיה חסרי ניסיון, והצרכים היו מרובים וגם אם נעשו שגיאות, הן נעשו למטרות טובות וכו' וכו'.
היום, טענות כאלה לא עומדות. כשאנחנו יודעים שיש לא מעט ניצולי שואה שחיים בדוחק רב, שנזקקים לעמותות כדי לשרוד, לחסדי עמותות כדי לתקן שיניים פגומות, לתרופות, פשוט אסור לשתוק. נכון שיש עוד עניים רבים שאינם ניצולי שואה וביניהם קשישים רבים אבל לניצולים יש למדינה חוב ממשי. אחרי שעונו ונשדדו בידי הנאצים באה מדינת ישראל ועשקה את כספי השילומים ששולמו בדמם ובבריאותם. מדובר באנשים שרובם מעל גיל 80. הם לא צריכים לחכות אפילו יום נוסף. במקום כל הדיונים והוועדות שהאוצר מקים כדי למשוך זמן צריכה להיות דרישה אחת פשוטה: להשוות מיידית את תנאיהם של כל הניצולים שנותרו בחיים לאלה של הניצולים יוצאי גרמניה. אחד לאחד. ובלי חוכמות ובלי ועדות. זה יעלה מיליארדים זה נכון. אבל זה כספם והוא מגיע להם.
כל עוד המדינה ממשיכה בעושק הניצולים, אני בז לאירועים הממלכתיים של הנצחת השואה. אני לא מתכוון לעמוד דום השנה עם הצפירה, ואני קורא לכל הניצולים לסרב להשתתף בטקסים, או להופיע לפני בני נוער, ולכל בני הנוער שישתתפו בטקסים (אם שביתת המורים תיפסק עד אז) להישאר לשבת בכיתה בזמן הצפירה ולא להשתתף בטקסי יום השואה במחאה על היחס המחפיר של המדינה לניצולים. לפני שמנציחים את המתים – שידאגו לשלם לחיים את מה שמגיע להם. בזכות!