אבות הציונות איתרו את בעייתו של היהודי כפרט ושל העם היהודי כקולקטיב. היהודי, אשר התרגל לחיות מאות בשנים בגטאות כשהוא נתון לחסדי ה'גויים', הפנים את התפיסה הקורבנית כלפי 'אחרים'. הוא עלול לשחזר את ה'גטו שמבפנים' ביחסיו כלפי חוץ, ועל כן, אבות הציונות ראו לנכון 'לשדרג את האופי היהודי' ו'להוציא את הגטו מהיהודי' - קרי, לשנות את התפיסה הקונספטואלית של היהודי את עצמו ואת הסובבים אותו - כתנאי הכרחי ליישוב העם מחדש בארצו. שכן, ללא הוצאת הגטו מהיהודי, אין טעם בלהוציא את היהודי, פיזית, מהגטו.
הימין גורס כי ישראל, הגלגול החדש של ה'יהודי הגלותי', מקרבנת את עצמה מחדש בכל פעם. גבולות 67' קרויים 'גבולות אושוויץ', ובכל פעם שישראל מבליגה ואינה עונה, יש מי שמשווים את מצבה למצבו של הילד מורם הידיים מהתמונה המפורסמת מהשואה. הימין מצביע על החמאס כמי שמשחזר כלפי ישראל (בשינויים המחייבים) את התוקפנות ההיטלראית כלפי היהודים, ואת תגובת ישראל כקורבנית. השמאל לעומתו גורס שאנו מעוללים לפלשתינים משהו אשר דומה, גם אם לא מתקרב בהיקפו ובחומרתו, ל'מה שהנאצים עוללו לנו', כאשר הביטוי המובהק לגישה זו הינו ה'יודונאצים' המפורסם של פרופ' ליבוביץ' המנוח.
דיון פוליטי רציונלי אינו יכול להיצמד אל 'הסבר' חד-צדדי לאירועים. הימין והשמאל, כל אחד מהם, מציגים עובדות באורח סלקטיבי, תוך הענקת פרשנות אשר נגזרת מתוך זהותם הפוליטית. האמת מורכבת יותר. לטעמי באקטים-מדיניים-ביטחוניים מסוימים, מפגינה ישראל התנהגות פאסיבית (קורבנית) ואגרסיבית (תוקפנית) כאחד.
פאסיביות-אגרסיביות הכיצד?
כך לדוגמא אקט הכיבוש: זהו אקט קורבנו ותוקפני כאחד. מלחמת לבנון האחרונה ממחישה יותר מכל, להיכן הידלדל כל כוח ההרתעה של צה"ל. צבא ההגנה לישראל אשר הפליא כוחו במלחמת הקוממיות, ובמלחמת ששת הימים, אותו צה"ל, כשנדרש לכיבוש, דילל כוחו. תנו למתאגרף סומו להתאמן אל מול נמלה, וראו מה יהא כוחו של אותו מתאגרף הסומו כעבור 40 שנה של 'אימונים עם נמלה'.
מדינת ישראל שלחה את צבאה החזק להרים חולצות של אנשים במחסומים או לעצור באיבן נשים הרות אשר כורעות ללדת. בשחיקת כוחה הצבאי של ישראל במחסומים ובמרדפים אחרי ילדים, תוך שימוש בפלשתינים מקומיים כמגן חי ואנושי ("נוהל שכן"), איבדה את כוחה הצבאי; חיילים אשר 'משמרים את המיומנות' שלהם באמצעות פלשתינים במחסום- מאבדים את כוחם. הפתרון ל'תעלומת איך לא הצלחנו בלבנון' טמון בשטחים - במחסומים. מדינה שהחיילים שלה מתאמנים במחסומים על 'כושר קרבי' ועל 'מוכנות לקרב'- כך זה נראה. הכיבוש המיותר בזבז את כוחו של צה"ל על זוטות כגון שמירת 8 חיילים על מתנחל אחד, תוך פגיעה בנשים, זקנים, ובילדים קטנים, פלשתינים. הכוח הזה שהתבזבז נגרע מאיתנו כאשר היה נחוץ לנו- לצורך הגנה על עצם קיומנו בלבנון.
הכיבוש הינו קורבני בעוד מובן: הכיבוש מביא את אומות העולם המתונות כלפי ישראל להסתייג מישראל תוך כדי הרהורים שאינם-רצויים על עצם ההצדקה לעצם קיומה של ישראל. אין ספק שישנם אנטישמיים בעולם אשר שוללים את עצם הרעיון של קיומה של מדינת ישראל, ללא קשר למה שישראל עושה או לא, אך יחד עם זאת, מלחמה הסברתית באנטישמיים אלו, תהא יעילה יותר דווקא כאשר ישראל תנער חוצנה מן הכיבוש. דווקא אז הסברה על הזכות הטבעית של העם היהודי להתקיים בארצו (דבר אשר למרבה הצער נחוץ, הואיל ויש מי שלמרבה האנטישמיות, מערערים על כך) תוכל לדעת הקהל האירופית ביתר שאת.
שליטה גסה, אכזרית, לא אנושית בעם אחר מדללת את התחושה היסודית, המוסרית של 'צדקת דרכנו' ובכך מחבלת בכוח הצבאי, אשר כידוע, הרוח הנושמת באפו היא אותה 'צדקת הדרך' אשר מניעה את הכוח הלוחם ("מעטים מול רבים" בתש"ח עבד על הנוסחא הזו, כמו גם ביוני שנת 1967).
מלחמת לבנון השנייה כאקט 'תוקפני קורבני'
במאמרו מיום 8.8.06 ב'הארץ' ("הז'טון הגורלי") כותב נחמיה שטרסלר כי "ישראל תמיד אמרה, שאין לה מלחמה עם העם הלבנוני ואין היא רוצה לפגוע בלבנון, אלא רק באש`ף (אז) ובחיזבאללה (עכשיו) - אך בפועל היא פגעה, הרסה, השמידה וביזתה את הלבנונים פעם אחר פעם. גורלם לא עיניין אותנו."
ישראל, בהורסה את המדינה הלבנונית השבירה, כמו גם את אותם גורמים אשר היו יכולים להיות בעלי-ברית פוטנציאלים לשלום עם ישראל, מבצעת אקט תוקפני-קורבני כאחד. תוקפני בשל ההרס. קורבני, שכן כמו מערכת חיסונית אשר 'יורה על כוחותיה' במקום על כוחות פלישה מבחוץ כגון חיידקים, כך גם ישראל, חיבלה בפוטנציאל לשלום ולביטחון שטמון בכוחות השפויים בלבנון, אלו אשר היה להם מסד משותף (של שנאת קיצוניים), עם ישראל. אותם כוחות נוצריים, דמוקרטיים, סלדו וסולדים מחיזבללה ומסוריה, בדיוק כמו ישראל. אותם כוחות נעלמו, ברחו או המירו את מתינותם ואת ציפיותיהם-לשלום, בשנאת ישראל, שנאה שאינה מובנית כמו אצל האיסלאם הקיצוני, אלא שנובעת מכך שישראל-היא זו אשר החריבה את עירם ואת ביתם ואת שכונת מגוריהם ואת הגשרים אשר היו אמורים לאפשר להם אספקה, במלחמה האחרונה.
תוקפניות קורבניות נוספת של ישראל היא, למשל, הרמיזה לבשארה 'לא לשוב' אשר מהווה תוקפנות רבתי כלפי האוכלוסיה הערבית בישראל אשר בחרה בו בצורה לגיטימית, ועצם ייצוגו אותה מהווה כלי ביטוי דמוקרטי ולגיטימי שלה, כמו גם אקט קורבני - בשארה בתפקידו החדש ב'אל ג'זירה' (אוהב הסורים הדיקטטורים יהפוך ל"פרשן לענייני ישראל" ויסביר כמה שישראל, לעומת סוריה, אשר מעלימה למחשכי המרתפים מתנגדי משטר, הינה "דקטטורית") ילכלכך על ישראל.
גם בהיעדר הסברה נוקטת ישראל אקט שהוא תוקפני קורבני. כשאנו לא מסבירים, אנו מכשירים את הקרקע להחלטות או"ם נגדנו (קורבניות). כשאנו נמנעים מהסברה, אנו נדרשים ליותר כוח צבאי (תוקפנות).
הנה אם כן, אקטים מסוימים שישראל נוקטת צעדים שבהם הינה מתנהלת הינם תוקפניים-קורבניים כאחד. אורי אבנרי הביע עמדתו, במאמרו "דם על הידיים" כי גם עצם ההימנעות משחרור האסירים, אשר יכולים להיות גורם ממתן באוכלוסיה הפלשתינית, מהווה אקט קורבני (שכן הימנעות משחרורם תחריף את הסכסוך) ותוקפני (שכן רבים מהכלואים כלואים לא ע"ס פעולות טרור אלא ע"ס השתתפות במאבק גרידא). אם נסכין עם ניתוחו של אבנרי, הרי יש פה דוגמא נוספת לאקט ישראלי שהינו, גם וגם, קרי גם תוקפני וגם קורבני.
במקום תוקפנות-קורבנות - אסרטיביות
אומרים שילדים מוכים יגדלו להיות מבוגרים מכים, או מוכים, או שניהם כאחד. אבות הציונות, החל מהרצל, ועד לבן-גוריון, כיוונו במשנתם ובפעילותם ובהגותם לכך שהיהודי יצא מהקליפה ה'גלותית' אל עבר עצמיות 'אסרטיבית' יותר. עם זאת, במובנים רבים, אותו 'יהודי חדש' אינו אלא היהודי הישן, הפאסיבי, באדרת חדשה, פאסיבית אגרסיבית. הוא תוקף את מי שמתחתיו (פלשתינים, אזרחים לבנונים תמימים) מותקף ע"י מי שמאיים עליו - השתיקה היחסית ביחס לאירן, ההתעלמות מסוריה אשר מגבה את הטרור או ששת שנות השתיקה אל מול התגרות החיזבללה. כמובן שהתיאור של פאסיבי אגרסיבי אינו מתאר את כל המציאות, שהיא מטבע הדברים מורכבת יותר, אלא אך ורק צבע מסוים או גוון בולט בדפוסים שישראל נוקטת בהם, או מתנהלת על-פיהם. יש שישראל נוקטת אסרטיביות כמו במלחמת לבנון האחרונה, אשר התגובה המיידית לחטיפת החיילם (פתיחה במלחמה) הייתה מוצדקת, שכן המחישה לחיזבללה ש'לא עוד' (חטיפת חילים כשיטה שהוכחה שמשתלמת תודות לעסקת השבויים שניהל ברק לאחר שנסוג ללא כלום).
התנהלויות רבות של ישראל, אם כן, טבולות בגוון ההתנהגותי הזה, בדפוס הזה של פאסיביות-אגרסיביות. את הדפוס הזה (שהוא במקורו גלותי וננקט ע"י מי שרגיל ליחסי קורבן-תוקפן) ראוי להחליף באסרטיביות מדינית. מבלי להביע עמדה כוללת (שזהו נושא לרשומה מעמיקה ונפרדת) ניתן לאמר כי היענות ליוזמה הסעודית (תוך עמידה ברורה על משמר האינטרסים של ישראל, כגון שמירת אופייה היהודי-ציוני של המדינה תוך שלילת זכות שיבה באופן שישלול את דמותה היהודית של המדינה) יכולה להוות אקט אסרטיבי. חבירה עם אומות ערב המתונות נגד אירן- באקט שכזה אין תוקפנות (אלא השתחררות מהתוקפנות, מהכיבוש), אין קורבניות (נהפוך הוא, כך נרכוש בעלי ברית נגד אירן). באקט כזה יש משום נורמליזציה, אותה נורמליזציה אשר דומה שכיוונו אליה אבות הציונות, החל מהרצל ועד בן-גוריון, נורמליזציה של 'להיות עם ככל העמים', לא תוקף עמים אחרים (תוקפן) ולא מותקף ע"י אחרים (קורבן).
במקום הקורבניות אל מול אירן או התוקפנות אל מול הפלשתינים, ניתן לכונן יחסים אינטרסנטיים בריאים, עם מדינות ערב המתונות. יחסים אשר יובילו לברית נגד אירן. לכך, סבורתני, כיוונו אבות הציונות, ברצונם 'לנרמל' את מצבו של העם היהודי: לא רק לישובו בארצו אלא לכך שארצו תהא אסרטיבית, לא קורבנית, ולא תוקפנית.
הנורמליזציה לא תתבטא אך ורק בהפיכת היהודי שמצבו אנומלי (שכן הינו עם ללא מולדת) לבן בית במולדתו, אלא בהפיכת המולדת עצמה לכזו שאינה מקרבנת או מתקרבנת כלפי אחרים, אלא פשוט מקיימת נורמליזציה איתם, כאשר אותה חבירה-נורמלית אל עמים שכנים, יכולה להוות כלי הגנה מפני שכנים אחרים, תוקפנים (אירן).