הטור של פריצי

בנק הפועלים שוב שלח לי דגל במתנה. חבר'ה, לפי הרווחים שלכם השנה הייתם צריכים לקנות לי אוטו.

נפתלי, ניצול שואה בן למעלה מ-80 כעס על המדינה שמפקירה ניצולי שואה וקרא לחבריו להחרים כל טקס ממלכתי בו ישתתפו פוליטיקאים. צלול בקולו ובהיר בהגיונו נימק נפתלי את דבריו והשיב לגבי גזית שהוא עצמו לא מבקש ולא לוקח מהמדינה דבר, הוא חי מהפנסיה שצבר מעבודתו ומעביר את ימיו בהאזנה לרדיו ולמוזיקה קלאסית. בסוף השידור הוא ביקש שישמיעו לו את "סטאבת מאטר" של פרגולזי (ג'ובני בטיסטה פרגולזי). גבי גזית, שכל אותו בוקר התלהם, כהרגלו, נגד הממשלה ושריה ועשה להם "יום שואה" פרטי משלו על יחסם לניצולים, הזמין והשמיע את המבוקש - ופספס את כל הפואנטה המדהימה: ניצול שואה מבקש ביום השואה להאזין ברדיו הממלכתי הישראלי ליצירה הכי נוצרית, הכי קתולית והכי מזוהה עם העולם שזה עתה טבח בו ובמשפחתו: ה- STABAT MATER היא מזמור קתולי מהחשובים ביותר בנצרות והוא עוסק בתיאור יגונה וכאביה של מרי הבתולה תחת הצלב עליו גוסס בנה המעונה. המזמור, שלידתו במאה ה-13 והוקדש לאפיפיור אינוצנט ה-3, נכנס לקנון הקתולי של המזמורים הדתיים וזכה מאז לעשרות ביצועים מוסיקליים ובכללם אלה של היידן, דבורק, שוברט, ויולדי, רוסיני, סקרלטי, ורדי ואחרים. אם יש ראיה לגודל הכשלון הנאצי, היא כאן: דווקא קורבנותיהם הם מי שממשיכים להאזין בטבעיות לקלאסיקה של המוזיקה הקתולית והם כה נינוחים עימה ובקיאים בה, עד שהם מבדילים בין הגירסה של פרגולזי לגירסה של סקרלטי ובין עומק הצלילים של שוברט לתוגת המלודיה של היידן, דבר שספק אם מי מקשקשני תרבות הגזע הארי מחצרו של גבלס היה מסוגל אי-פעם לעשות. זוהי ה-STABAT MATER DOLOROSA - "עומדת האם המיוסרת", שהנה תרגום חלקי מהטכסט הלטיני שלה: "במשמרתה תחת הצלב עומדת האם המיוסרת, מלווה את בנה הגווע... מי האיש עיניו יבשו עת יראה את אמו של ישו נמקה ביגונה... תני לי לחלוק עימך את כאבו, זה שעבור חטאי שלי נרצח, זה שבעבורי בעינויים הומת... תני לי לערב דמעותי בדמעותיך ולבכות עליו, על זה שבכה עלי כל ימי חייו....". אח, איזו מוזיקה שמימית. איזה טקסט אירוני: יום השואה 2007. מדינת ישראל. (קישור לתרגום המזמור: [קישור])

אולי כבר לא מקובל לומר זאת, וגם אין טעם להציב ראי אמיתי מול הניצולים, אבל בתום חגיגות השואה השנתיות לא מזיק שנזכור: מדינת ישראל הוקמה ע"י מי שהחליטו שהם לא עולים לרכבות, שמהם לא עושים סבונים ושהם כן מאמינים למי שמכריז שהוא רוצה לחסלם. זה עלה בקורבנות ובדם והיו מחדלים שהיום היו מקימים בגללם 1,000 ועדות חקירה, אבל כל מלחמת השחרור עלתה בפחות מאחר-צהרים אחד באושוויץ ומלחמת ששת הימים עלתה בפחות מרבע שעה של באבי יאר. אז אפשר לזכור ונכון לכבד, רק נא לא לבלבל את העובדות: אושוויץ לא היתה גבורה ופולין היתה בית מטבחים לכבשים שלא לחמו. תשאלו את יהדות הונגריה שנסעה לשם בשקט.

ביום שני שוב נפגש בבתי הקברות. בגבעת שאול, בהר הרצל, בערים, בקיבוצים, במושבים, בכל מקום. נהייה שם מכל הדורות, מנתיבה בן יהודה ודור הפלמ"ח שלה ועד האמהות הרוסיות והאתיופיות של נופלי לבנון הטריים, שחלקן מתקשות אפילו להבין את העברית בטקסים שבניהן קנו להן מעכשו הזמנה של קבע אליהם. תמיד מגיע פוליטיקאי שנואם ותמיד יש תחושה של ציניות ומרמור, שרק כבוד המעמד והקהל מונעים הבעתם בקול רם. אבל ההמיה הזו עוד תהפוך יום אחד לנהמה ותתפרץ בצעקה רמה. אז יש לי בקשה למחלקת הטקסים של צה"ל: תארגנו לנו פעם יום זכרון אחד בלי אף שר או פוליטיקאי שנואם לנו בין החקירה להונאה ובין הספין לתרגיל. ואם נורא חשוב לכם שיהיה נואם - אז תזמינו סופר. תביאו משורר. אפילו סתם מורה לתנ"ך. אבל תנו לנו פעם אחת טקס נקי ומכובד.

לפני ואחרי הטקסים אנו נפגשים והולכים למשפחות שמארחות אותנו תמיד בלב פתוח, באהבה ובחיבוק. זו מסורת ומפגש שנתי חביב של החברים מהגרעין, שמי שלא מגיע אליו זה בגלל שהמפגש מתקיים אצל הוריו. רק מה שהורג אותי עכשיו זו השאלה ששאלה אותי אמא של חזי, שבעלה היה חייט ששרד את אושוויץ וחזי היה הבן היחיד שלהם, ונפל. בשנה שעברה היא לקחה אותי בשקט הצידה ושאלה אותי בדאגה: "תגיד לי פריצי, אתה הרי יודע. עם כל מה שקורה עכשיו במדינה, אתה חושב שזה היה כדאי?" - ואני מפחד שהשנה היא תשאל אותי שוב והפעם אני לא אוכל יותר לשקר.