לכאורה העימות שבין בג"צ לוועדת וינוגרד עניינו כולו בעיקרון פומביות הדיון ובזכות הציבור לדעת את פרטי הדיונים בוועדה ותוכן העדויות שנשמעו בפניה וכן במגבלות שניתן להטיל מכוח החוק על זכות זו. בג"צ שר שיר הלל לעיקרון פומביות הדיון, למרות שהוא מכיר כמובן באינטרסים העלולים לסייג את זכותו של הציבור לדעת ואין מדובר רק בטעמים של בטחון המדינה. אולי בעתיד מכוח מחויבות זו ל"זכות לדעת" נזכה לקרוא גם את הפרוטוקולים של הוועדה לבחירת שופטים - טוב לא צריך להגזים.
אין בכוונתי לעסוק בפסק הדין שניתן, באלו שקדמו לו ובפסקי הדין שבדרך. היחסים בין ועדת וינוגרד לבג"צ הם כרוניקה של עימות ידוע וצפוי מראש, שדבר אין לו עם "זכות הציבור לדעת" או עם כל פעולה מוגדרת של הוועדה. כמו במקרים רבים הויכוח האמיתי אינו הויכוח המוצהר ואך לשווא ישחיזו מלומדי המשפט את עטם וינתחו במאמרים מלומדים ארוכים ושופעי הערות שוליים את המחלוקת ואת הדין הראוי, חבל על זמנם וחבל על זמננו.
המאבק בין ועדת וינוגרד לבג"צ תחילתו ב"חטא הקדמון" שחטאה הממשלה, לדעת בית המשפט העליון, בכך שנמנעה מלהקים ועדת חקירה ממלכתית. ועדה כזו הרכבה היה נקבע על-ידי נשיאת בית המשפט העליון והיא יכלה בנקל לבחור בהרכב כזה שעלול לסכן את ממשלת ישראל, או לפחות להעמידה כבת ערובה של בית המשפט העליון, עמדת כוח שרק ניתן לקנא בה.
אין להתפלא על כך שהממשלה לא רצתה להעניק לבית המשפט העליון ובמיוחד לנשיאתו סמכות זו, שמכוחה ניתן להפיל ממשלה נבחרת בישראל. כאן החל העימות הבלתי נמנע. ברור לכל כי בית המשפט העליון, בשאיפתו הבלתי מרוסנת לסמכות שלטונית, לא יעבור בשתיקה על כך שטרפו חמק ברגע האחרון מבין מלתעותיו ורק בדוחק נמנע בית המשפט להורות לממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית.
לרגע אין לשכוח כי הפוליטיקאים העושים שימוש בבית המשפט העליון כעותרים ציבוריים [תופעה שחייבים לצמצם באופן מהותי] עושים זאת לצרכים פוליטיים שלהם. ח"כ גלאון נלחמת על הנהגת מרצ ולא שמעתי שמפלגתה הצטרפה לעתירותיה. אחרים ראו בוועדת חקירה לא יותר מאשר אמצעי מהיר להדחת ממשלה, שלא בפתק הבוחר. לא הציבור התקומם על חשאיות דיוני הוועדה והעתירות לא נועדו לשרת את הציבור הרחב, אלא גורמים מעוניינים בלבד ובראש ובראשונה את בית המשפט העליון.
לא אוכל שלא לצטט את ד"ר נעמה כרמי
שכתבה באתר האישי שלה: "חקירה דוגמת זאת שהממשלה החליטה לבצע שייכת לתחום הציבורי של קבלת החלטות, ביצוען ותפקוד הגופים הרלוונטיים בזמן מלחמת לבנון השנייה. סחיבת הנושא לזירה המשפטית, כמו תמיד בישראל, מעניקה לבג"צ תפקיד לא לו, ונובעת, כרגיל, מחולשת המערכת הפוליטית; במקרה זה, האופוזיציה שמבקשת לנגח את הממשלה על תפקודה. לבית המשפט יש תפקיד משפטי וסמכויותיו אמורות להיות מוגדרות. כשהמערכת הפוליטית-הציבורית מבקשת ממנו לבצע, למעשה, את התפקיד שלה אין כוח לבצע, והוא "נגרר" בשמחה - התוצאות עלולות להיות הרות-אסון לדמוקרטיה הישראלית, או מה שנשאר ממנה".
ובהמשך: אולי בית המשפט הבין כי נדרשת ממנו זהירות-יתר כאן, שכן פסילת ועדת בדיקה היתה סוללת את הדרך לוועדת חקירה ממלכתית, ולמעורבות רבה מאוד שלו עצמו בנושא, שכן נשיאתו היתה זאת שעל-פי חוק ממנה את חבריה (אך אינה שותפה בניסוח כתב המינוי, כפי שיש הטועים לחשוב). לממשלה אין חובה משפטית לחקור טענות בדבר כשליה וכישלונותיה בתפקוד פוליטי. מרגע שנבחרה (או אולצה פוליטית לעשות זאת), היא רשאית לקבוע באיזו דרך מבין הדרכים העומדות בפניה לעשות זאת. היא נושאת באחריות פרלמנטרית לכל החלטה בעניין זה והכנסת יכולה להצביע בה אי-אמון אם הדרך שבחרה בה אינה נראית לה.
משלא רצתה הממשלה בוועדת חקירה ממלכתית, האופציה המעשית היחידה שעמדה בפניה היתה ועדת בדיקה, כי אלו הם שני הגופים היחידים שניתן להקנות להם את הסמכויות הנדרשות כמו זימון עדים, דרישה להמצאת מסמכים ואף חסינות מחבוּת בתביעות.
האופוזיציה יכולה וצריכה לרצות להפיל את הממשלה בשל תפקודה במלחמת לבנון או בשל הדרך שבה בחרה לחקור את המלחמה. זה איננו תפקידו של בג"צ. מה שמתרחש כעת מראֵה - למי שעדיין צריך לכך ראיה - כיצד הדוקטרינה של "הכל שפיט" של ברק גורמת לא רק למשפטיזציה של הפוליטיקה אלא לכניסת בית המשפט לתחומים לא לו, שעלולה להגיע לכדי איום של ממש על הדמוקרטיה כשלטון של נציגים.
עד כה חזינו רק בשתי מערכות בעימות שמראש נגזר שיתקיים בין ועדת וינוגרד לבג"צ. לי כמעט אי ספק שצפויות מערכות נוספות. יהיו חברי כנסת או אינטרסנטים אחרים שיטענו כי המסקנות לוקות באי סבירות קיצונית, לאור העדויות החלקיות שיפורסמו, או שאינן תואמות את הממצאים [במיוחד אם למרות הביקורת הוועדה תימנע ובצדק לפלוש לתחום סמכותו של הבוחר הישראלי]. אין לי ספק שבג"צ ישמח לשבת בערעור על דוח ועדת וינוגרד ומסקנותיו על-מנת להראות לכולנו מי "בעל הבית".
כאן אבקש להצטרף לנעמה כרמי הרואה איום ממשי של בית המשפט העליון על הדמוקרטיה הישראלית ואצטט פסקה שכתבתי ברשימה "
דמוקרטיה ואוליגרכיה שיפוטית" שהתפרסמה באתר זה: "המאבק נגד האקטיביזם השיפוטי הוא לא פחות מאשר מאבק להצלתו של המשטר הדמוקרטי. מדובר במאבק על העיקרון שהכרעות בנושאים חוקתיים ובקביעת נורמות בסיסיות וכך גם החלטות ביצועיות חייבות להתקבל על-ידי הרשות המחוקקת והמבצעת הנבחרות והעומדות למשפט העם. בכל ארבע שנים, או פחות."
יש לומר לשופטי בית המשפט העליון כי המוסד חשוב ויקר לכולנו. לא היינו רוצים שתעשה פעולה כלשהי העלולה לפגוע ביוקרתו ובמעמדו. שלא בטובתו נדחף בית המשפט לעימות עם השלטון הנבחר ומבקש לבנות את סמכותו על חשבון הרשויות הנבחרות. בכך פועל בית המשפט העליון למען שלטון בחירים ולא למען שלטון הנבחרים ובמילים אחרות הוא חותר תחת יסודותיו של המשטר הדמוקרטי. ביקורת זו אינה מושמעת על-ידי אויבי המוסד, אלא מקרב חסידיו, והגיעה העת ששופטי העליון יתחילו להקשיב.
