קיים במשפט כלל יסודי, המעוגן אצלנו גם בחוק העונשין וכלל זה קובע שכאשר אדם יכול לצפות די בוודאות כי מעשה מסוים יגרום לתוצאה מוגדרת, רואים אותו כמתכוון להשיג את אותה התוצאה. חוק העונשין קובע כי "לעניין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן."
הבעיה קצת מסתבכת כשעוסקים בתהליכים פוליטיים. כל בר דעת מבין כי התוצאה היחידה של המסע המתנהל נגד הממשלה, ראש הממשלה ושר הביטחון, אם בהאשמות לשחיתות ואם בביקורת נוקבת על מלחמת הקיץ יכול לגרום רק לתוצאה אחת והיא בחירות מוקדמות מאוד והעברת השלטון לליכוד-חרדים. בממשלה החדשה שתקום, לאחר הבחירות, לא יהיה זכר למפלגת העבודה, סביר שגם זהבה גלאון לא תוזמן, אם תהיה בכלל בסביבה. סביר כי פליטי קדימה יוכלו ללקט כמה שיירים, אך גם זאת לא מובטח להם.
אין לי שום כוונה להטיף נגד או בעד ממשלת ימין מובהקת. הצבעתי עבור מפלגת העבודה ואיני סבור שאחזור על המעשה. השאלה האמיתית היא האם אלו הפועלים לערער לחלוטין את הממשלה המכהנת, מודעים לתוצאה הכמעט ודאית של עליית הימין והאם הם מייחלים לה? האם זה למשל מה שזהבה גלאון, יוסי בילין ואופיר פינס מעוניינים בו? יתכן שכן, אבל מעולם לא הצלחתי באמת לרדת לעומק דעתם.
בפוליטיקה אין חלל ריק. כל אלו הפועלים למוטט את מעמדה של הממשלה עושים זאת כיום בפועל למען הליכוד, מאחר שכל מעשיהם מכוונים בפועל להעלות את הליכוד לשלטון. אין בעיני שום פסול עקרוני בכך שהליכוד יעלה לשלטון, גם לא בתמיכת מרצ. יש בעיני חשיבות ליציבות השלטון במדינת ישראל. איני מוכן שישראל תדמה לרפובליקה השלישית בצרפת בה התחלפו ממשלות כל מספר חודשים ואת הפרות קצרו כולם בתבוסה לגרמניה ב-1940.
בספר מרתק של אמיר טאהירי הדן בעלייתו של האייתוללה חומייני לשלטון ובנפילתו של השאה, כתב הסופר בהרחבה על קבוצות ליברליות ושמאליות שעמדו בתחילה בחזית המאבק נגד השאה ובכך אפשרו את עליית הכוחות האיסלאמיים לשלטון. גורמים אלו, שתיעבו את האידיאולוגיה המוסלמית הרבה יותר מאשר את שלטון השאה, לא הבינו כי באירן ישנם שני כוחות וערעור אחד מהם משמעו עלייתו של הכוח האחר. כוחות אלו היו השאה ומשטרו או התנועה האיסלאמית, ומשבחר השמאל הליברלי לפעול נגד השאה הוא בחר גם בהעלאת התנועה הפונדמנטליסטית האיסלאמית לשלטון.
איני בא להשוות חלילה בין הליכוד לתנועה האיסלאמית, כל כוונתי לומר שכל אחד מאלו המשפיעים על תהליכים והכרעות חייב בבואו לקבל הכרעה לדעת כי הכרעתו אינה בעד או נגד אדם מסוים, או מעשה מסוים, אלא זוהי הכרעה פוליטית בעלת משקל וחשיבות. היועץ המשפטי ומבקר המדינה יכולים אולי להרשות לעצמם לדון באירועים נקודתיים, תוך התעלמות מההשפעה הכוללת של פעולתם על גורל המדינה - לא כך אישים פוליטיים ולא כך הציבור הבא לשפוט אותם.
ניתן להניח את ההתרגשות העיתונאית בצד וכך גם את התחרות הפרועה בין אנשי תקשורת ופוליטיקאים בשאלה מי יתלהם יותר. היום יפורסם דוח ועדה שילמד את כולנו מה קורה כשמקבלים הכרעות חשובות בחיפזון, בהתלהמות ובהתרגשות של הרגע. מוטב שאנו לא נעשה את אותה הטעות פעמיים. בטרם יתקעו הפוליטיקאים בחצוצרות הקרב יזכרו את היום שאחרי ואת מדינת ישראל. נקרא את הדוח, נלמד אותו ביסודיות, נפיק לקחים ונמשיך הלאה. החלטות על מלחמה, הדחת ממשלה ובחירות בכל שנה אינן החלטות שצריך לקבל בחופזה.
ולכל המצפים בשקיקה ממש לקרוא את מי תערוף ועדת וינוגרד ועל מי תוטל האחריות הכבדה ביותר כדאי לומר שוב ששום ועדה לא תוכל לגלות או לסייע בפתרון הבעיות האמיתיות שהתגלו במלחמה שחשפה את חוליי החברה הישראלית ומשבר הערכים שמתחולל בה. גם הדחת ממשלה ובחירות חדשות לבקרים לא יספקו תשובה לכך.
בשירי מכות מצרים כתב המשורר נתן אלתרמן משל על תגובת העם לכל מקרה של אסון
ונקבץ אספסוף הפלך
וקולר האשמה עמו
לתלותו בשרים ומלך
ולפרקו מצווארי עצמו
בל נהיה כאספסוף הפלך בשירו של אלתרמן. בל נניח לפוליטיקאים ציניים, עיתונאים בורים ומלאי חשיבות עצמית ולפרשנים מטעם לקבוע את סדר היום הראוי למדינה. הבה נגלה היום את שיקול הדעת שלמרבה הצער לא ידעה הנהגתנו לגלות לפני 8 חודשים.
