לכאורה צדק ראש ממשלת ישראל באמרו כי לא קיים הכרח למנהיג לנקוט במעשים פופולריים ובלבד שיאחוז בצעדים הנכונים לטובת עמו. אך כפי שפורנוגרפיה היא ענין של גאוגרפיה כך גם אמירות כאלו חייבות לנבוע מההקשר המתאים.
באמירתו זו היזנה ראש הממשלה את הקשרי המקום והזמן, הסיבה והמסובב. כבר סטלין טבע את האימרה כי "הכמות היא שיוצרת איכות חדשה". כאשר צ'רצ'יל הבטיח לעמו "דם יזע ודמעות" ההקשר ביו האישיות המכריזה ומצבה של בריטניה היה ברור ואמיץ. "הכמות" ("דם יזע ודמעות") היתה קשורה הדוקות לאישיות המכריזה ולאיום הקיומי שהושת על בריטניה נגד רצונה ושלא בטובתה וכך נוצרה בסיטואציה המיוחדת הבריטית אותה "איכות חדשה" אשר נתנה לאימרתו של צ'רצ'יל את העוצמה והצידוק המוסרי לאומרה ולעמו לקבלה. אכן "דם יזע ודמעות" אינם מעשים פופולריים אך הכרחיים לטובתה וקיומה של אומה במצב ובזמן הנתון.
כאשר ראש הממשלה פנה לציבור בנאום המלחמה הכמו צ'רצ'יליאני בפתיח למלחמת לבנון-2 הוא היה מודע (או בוודאי אמור היה להיות מודע) לעובדה כי הממשלה והעם הוטעו בהקשר למטרות המלחמה וסיבותיה. לא היתה כל כוונה מצידו לתמוך בעורף אף שהוזהר כי אלו תהיינה תוצאות הלוואי של תקיפת החיזבאללה, הוא כבר היה בטוח כי חיילנו החטופים ע"י החיזבאללה לא יוחזרו עקב מלחמה זו, הוא הוזהר כי הצבא אינו מוכן למלחמה ותידרש תקופת הכנה של צבא המילואים לפני היציאה לתקיפה. בקיצור, האדם הזה שיקר במצח נחושה לעמו וממשלתו.
העומד בראש ממשלת ישראל אינו פופולרי ועובדה זאת ניתן לקבל בהקשרים קיומיים, בנוקטו במעשים שאינם פופולריים אך לא בהקשרי מלחמת לבנון. מלחמה זו היתה מלחמת ברירה וכשכזו חייבת היתה להתנהל שונה משהתנהלה והאחראי הראשי לכך ראש הממשלה, הודה באחריותו (אך שילם בכך מס שפתיים ציני, אין לו כל כוונה לממש אחריותו) ועדת וינוגרד אישרה זאת ומשכך הרי שעליו לפנות מקומו לאלתר לטובים וראויים ממנו. אך בזאת לא די.
אכן ראש ממשלה אינו חייב בהכרח לנקוט באמצעים פופולריים בכל עת ובכל מצב אך ראש ממשלה המתכוון לעשות כן עליו להיות מקובל כמנהיג האומה בנוקטו באמצעים אלו. נושא משרה זו חייב לזכות באמון הציבור. העם (ברובו) חייב להאמין כי המנהיג יודע את אשר הוא עושה וכי "מה שהוא רואה משם (בתוקף תפקידו) אנו לא רואים מכאן (עקב מיעוט האינפורמציה אשר בידינו) וכי הינו עושה שימוש מושכל, הוגן ופטריוטי באמצעים העומדים לרשותו לטובת כולנו". זהו תנאי בל יעבור בהכנת העם לקשיים צפויים עתידיים.
מזה זמן, לא רק בהקשרי מלחמת לבנון-2 אך בוודאי בהאצתה, קיים נתק בין "ניבחרי" העם לעמם. הסיבות רבות ומגוונות וזה לא המקום לעמוד על כולם אך ניתן לציין הבולטים ביניהם: 1) הפיאסקו של הסכמי אוסלו הכושלים א' ו-ב'; 2) מהלכי השילטון הישראלי עקב האינתיפדה השנייה; 3) הקרע הנורא שנגרם לנו כעם עקב פינוי גוש קטיף וצפון השמרון (השמחה לאיד מגורשינו ע"י ציבורים מסוימים מעוותי שכל ומוסר בעם חזרה כבומרנג והיכתה בכולנו); 4) התעצמות, התחמשות חמאס-עזה והפיכת "הרצועה" לחמאס-לנד ולוחמי החמאס לצבא לכל דבר ועניין וזאת כתוצאה ישירה של הגרוש המביש של "הגוש" וחוסר המעש הממשלתי נגד הארועים שבעקבות הגרוש; 5) פעולתם הבוגדנית, הכלנתרית האנטי-מוסרית בהקמת מפלגת הפליטים-המושחתים קדימה של עריקי 'הליכוד' ו'העבודה' (למרות שחברי 'הליכוד' ד'היום מצווים בברכת 'שהחיינו' על שנפטרו מהתפוחים הרקובים ביותר בתחתית חביתם); 6) ואיך לא, מלחמת לבנון השנייה ותוצאותיה הנוראיות לחיילנו ולעורף בצפונה של ישראל.
במרבית ארועים אלו קולם של נבחרי העם לא נשמע (למעט כמה המקוטלגים כמחרחרי מלחמה ע"י אלו שברגיל לא ניתן לבלבלם עם העובדות). העם שאינו טיפש או עמום הבין מיד כי להוותו אלו (רובם) המאיישים את כסאות המליאה הינם רודפי בצע ועשייה לביתם בעוד אשר טובת הציבור כמוה בעינהם כקליפת השום.
לא רק שאיבדנו אמוננו בראש הממשלה ובממשלתו האימפוטנטית, אנו איבדנו אמוננו במרבית "נבחרי הציבור המאיישים את כיסאות הכנסת (ההדגש כאן הוא על 'מאיישי כיסאות' ולא על 'משרתי ציבור').
לאור האמור לעיל, ברור וודאי כי רק שילוחו של אהוד (הוא כשל) אולמרט וחבר "מקורביו", אשר הינם כשלונות מהדהדים ממש כמותו, הרחק מחיינו ומעיננו לא יפתור את בעייתנו. הנתק בין השלטון, הממשלה והכנסת לבין העם הינו גדול מדי. עלינו להיפטר מרובם של חברי הכנסת המכהנים כיום וזאת ניתן לעשות, בתנאים החוקתיים השוררים בישראל, אך ורק בבחירות חדשות ועכשיו.
קיום בחירות עכשיו יחזיר את האיזון אשר הופר כה חריפות בין נטיית הציבור ורצונו על מגוון דעותיו לבין המסלולים הנפרדים לחלוטין שבהם צועדים "נבחרי הציבור", תוך השתקפותם וביטוים בהתאמה בכנסת ובממשלת ישראל.
נכון הוא כי שיטת השלטון בישראל תחזיר מספר כשלונות מחברי הכנסת אל ספסלי המליאה אך זהו רע שעלינו לחיות עמו (ממש כפי שעריקת מירב עכברי ספינות 'הליכוד' ו'העבודה' לקדימה לא ניקתה כליל את מושבי שתי המפלגות הללו כפי שקיווינו כולנו). הסיכוי היחידי לשינוי כלשהו קיים בבחירות וכעת.
עלינו לעודד את אותם הנבחרים החדשים (לכשייבחרו) לשנות ולתקן מספר מקילקולי שיטת הממשל ד'היום. מאידך עלינו לזכור כי קיימים גם צדדים חיוביים לדמוקרטיה ושיטת הממשל הישראלית כך שעלינו לשמר את הנכון והטוב ולהקיא העיוותים מקירבנו.
חייבות להיות בחירות חדשות. עלינו להאמין כי הדמוקרטיה הישראלית חזקה, חיונית וכה חפצת חיים שהיא מסוגלת לרענן ולשפר עצמה. צרכי קיומנו עקב האיומים הממשיים הסובבים אותנו כיום אינם מאפשרים לנו את הלוקסוס של שינוי שיטת הממשל היום (ליברמן, לתשומת לבך), עלינו להשאיר זאת לממשלה החדשה לכשתיבחר ובתקווה כי יעמוד הזמן בידה לעסוק בנושאים מעין אלו.
גילוי נאות: המחבר תמך ביציאה למלחמה נגד החיזבאללה (עקב כי הוטעה כעם כולו) אך מתנגד חריף, נחרץ ועיקבי לדרך שבה התנהלה וזאת החל מהיום השני למלחמה עת התבררו פרטים על התנהלותה.