"אני אספר על בכי של ילד שמבקש מאבא בטלפון שיבוא לראות אותו, מרחק נסיעה של 20 דקות, והאבא עונה שכרגע הוא עסוק מאוד, כמו אתמול, כמו שלשום, כמו לפני שבוע ושבועיים. יש לו שני ילדים חדשים בביתו החדש".
ערב חג שני של פסח, פורסמה באתר Ynet כתבה "הגירושים הפכו אותי להורה סוג ב'", בה הצטלמתי כאחד האבות המצולמים לכתבה וממובילי המאבק על שיוויון לאבות גרושים.
מתוך עשרות המיילים שקיבלתי ואשר תמכו בנושאים שהוצגו בכתבה, היו גם מספר מיילים של נשים שסיפרו על כאבן האישי, על אב שפשוט מתנכר לילדיו, והנה מה שכתבה לי נירה (שם בדוי):
"שלום גיא, שמי נירה ואני גרושה שבע שנים. יש לי שני ילדים, האחת בת 19 והשני בן 11. אני כותבת לכם לחזק אתכם. זה משמח אותי לקרוא ולשמוע שיש אבות שמוכנים להלחם להיות נוכחים בחיי ילדיהם. אני כותבת דווקא כמי שילדיה נפגעים מאב שונה ממה שעולה מהכתבה. בתי הגדולה ננטשה לחלוטין ע"י האב ובני הקטן עבר דחייה חלקית, עד ייצוב המצב הנוכחי שמתאים לתנאי האב לראות את בנו. כל שבת שנייה. את הפעמיים בשבוע שהעלנו בכתב בהסכם הגירושין, הוא מימש בשנה הראשונה לגירושין.
תשובותיי בתחילת הדרך שאיננו יודעים מדוע האב מתנהג כך ויתכן ושלעיתים אנשים בוחרים בדרכים שונות להתמודד עם מצוקתם ושכל התגובות של האב גם אם מושלכות על הילדים, ביקשתי מהם שינסו לא לקחת את זה על עצמם, כי אלו התגובות שלו לפרידה, תשובות אלה כבר לא יכולות להיות סנגורו במשך כל כך הרבה שנים.
לא אלאה אתכם בפרשת נטישתו של האב את ילדתו, במקרה שלנו. חייבתי את שני ילדיי לקבל טיפול פסיכולוגי סמוך לגירושין גם כשהיו כעוסים עליי כי בחרתי להתגרש מאבא וכשכוחם תש מלנסות לרצות אותו שיאהב אותם.
הוא מעולם לא לקח אחריות על ההתנהגות שלו ביחס לילדים וסרב לשתף פעולה עם כל גורם שפנה אליו בעניין הזה אשר פניתי אליו בבקשת עזרה לנסות להגיע לשיתוף פעולה הדדי בינינו ולקרב בינו לבין הילדים ככל שניתן.
אדרבא, דווקא בגלל מה שאני מתארת, אני מחזקת את ידיכם. זה משאיר מקום לתקווה שכפי שהאמנתי תמיד ואני עדיין מאמינה שההתנהגות שלו היא לא הגיונית ונוגדת את חוקי הטבע עצמם ושרב האנשים לא היו נוהגים כך, למרות ואף על-פי שגם המערכת באופן כללי נותנת גיבוי מלא לגברים שמתנהגים כך. הגיבוי ניתן ע"י התעלמות מוחלטת ממצוקת הילדים הקשה ובתשובה המוחצת של "מה אפשר לעשות, הוא לא חייב לראות אותם אם הוא לא רוצה, אי אפשר להכריח מישהו לאהוב, או לבוא בניגוד לרצונו".
אלו התשובות של עובדות סוציאליות במשך השנים אשר התבקשו על-ידי לגרום לאב לבוא בכל מחיר לשיחה עם הבת שלו או איתי שאוכל לדבר על ליבו על הנזק שהוא עושה עם תגובתו הקיצונית (שהנטישה היא הסיפא שלה) או לשמוע את הפסיכולוג של הילד או כל נושא אחר בעניין זה. המערכת מנערת את חוצנה וכל פעם בתורו עונה איש אחר ואומר, "הזמנו אותו לשיחה, הוא לא רוצה לבוא, מה את רוצה שנביא אותו בכוח?" לדאבוני, הוא לא הראשון שבוחר בדרך הנטישה.
ילדיי גדלים, ואני מקווה שיהיו בעלי משפחות בעצמם, מאוד הייתי רוצה שלא יאבדו אמון במערכת הזוגית ובאבהות. לצערנו אנו יודעים שגם אם יקראו מחקרים רבים וידעו שקיימים מצבים אחרים, החוויה האישית מאפילה על הכל. אני שמחה לשמוע את הקול האחר שלכם. כמו גם ילדיי, גם אני יודעת מסיפורים אחרים שיש אבות שלא מפסידים את המפגש עם הילד, ושמקפידים לבוא לכל מסיבה בבית הספר, ואפילו לוקחים גם כשזה לא "התור שלהם" (זה בכלל, נראה לילדים שלי, חזון אחרית הימים), אך לצערי החוויה שלנו היא שונה.
לא פעם אמרתי ואני כותבת גם לכם זאת, אני חושבת שאילו הייתי גבר, לא הייתי מתגרשת לעולם. המחשבה לא להיות קרוב ובאופן קבוע ליד הילדים שלי, היתה משתקת אותי.
אני רוצה לחזק את ידיכם בריש גלי ולומר לכם כל הכבוד. אני מתרגשת מאוד, וכן, אפילו שלכם זה נראה מובן מאליו, אך אני שיודעת שכלום לא מובן מאליו מרשה לעצמי לומר לכם, שגם בשם הילדים שלכם.
הילדים שלי כבר לא חיים את עוצמת הנטישה כי בדרכי בחרתי להתמודד עם זה ולהראות להם את העוצמה שלהם ולהשאיר פתח רחב לקרבה בינם לבין האבא שלהם, הרווח יהיה של כולם. בהצלחה רבה, נירה.
הי גיא,
כפי שכתבתי במייל הראשון שלי, אני מחזקת את ידיכם על הרצון החזק והבלתי מתפשר שלכם להיות חלק מהותי מחייו של ילדכם. על אף שבעיניי זה מובן מאליו, לצערי זה כנראה לא מובן מאליו להרבה מאוד אנשים. יחד עם זה, אני לא בעד משמורת משותפת.
אין ולא הייתה לי חוויה והכרות אחרת עם אב אחראי כך שגם בדמיוני אינני יכולה להסכים עם זה, איכשהו כשאני חושבת על זה, נראה לי כאילו הייתי מפקירה את ילדיי אילו הייתי חותמת כך לפני שנים. יתכן כי אני לא מאמינה במשמורת משותפת בגלל הניסיון שלי, אך לצערי אני לא יכולה להרגיש שייכת לקבוצה שלכם.
אני מסכימה לחלוטין עם הכותרת שלכם שילד לא מתגרש מאבא, אך המאבק שלכם הוא במערכת שמפרידה בין הילד לאביו, בניגוד אליכם, במקרה שלנו האבא הוא זה שהתגרש מהילדים, ואני גם חושבת שהמערכת עזרה לו עם זה, בכך שאין שום חוק שירתיע אותו
מלעשות כן. שאין שום עונש בחוק על זלזול והרס נפשו של ילד.
יש עונש על גניבה, יש עונש על העלבת עובד ציבור, יש עונש למי שהולך עם הכלב ברחוב והכלב עושה את צרכיו, אין עונש על צער שהורה גורם לילד שלו.
לכם ולי יש טענות כלפי אותה מערכת, אך הטענות הן שונות. אתם באים ממקום טוב, אתם רוצים את מה שאני רוצה, אך אנחנו לא נאבקים על אותה מטרה. לצערי לא ראיתי מישהו שהייתי יכולה ומוכנה לסמוך עליו בעניין הילדים שלי, כך שמן הסתם לא אמצא את עצמי בקבוצות שלכם.
אתם תתלוננו שרציתם לראות את הילד יום אחד נוסף בחג מעבר להסכם, ואילו אני אתלונן מנגד שאבא של בני לא בא לקחת אותו ואף לא הודיע, למרות שהילד עומד רחוץ ולבוש כמו חתן ומחכה בחלון...
אתם תתלוננו שעל אף המזונות הכבדים שאתם נותנים לה, היא לא מאפשרת את זה ואת זה ואת זה, ואילו אני מנגד אספר שכדי להחריף את כעסו הצהוב. הוא לא שילם מזונות חודשים ארוכים עד שבמסגרת הוצאה לפועל עיקלו את משכורתו. אתם תספרו על לילות ללא שינה אכולי געגועים לילדים, ואני אספר על בכי של ילד שמבקש מאבא בטלפון שיבוא לראות אותו, מרחק נסיעה של 20 דקות, והאבא עונה שכרגע הוא עסוק מאוד, כמו אתמול, כמו שלשום, כמו לפני שבוע ושבועיים. יש לו שני ילדים חדשים בביתו החדש. אם אתה חושב שיש משהו אחר שבו אני יכולה לתרום מניסיוני אשמח מאוד לעשות את זה. שבוע מצוין, נירה.
אנחנו לא יכולים ואף אסור לנו להתעלם מכך שיש הרבה הורים שמשתמשים בילדים לניגוח הצד השני. סיפורי הנטישה של אבות את ילדיהם הוא סיפור עצוב וראוי שיועלה על כל גל ויטופל כראוי.
אין לי כל סולידריות עם אותם גברים שבוחרים להיפרע מילדם שלהם גם אם הדבר קרה בעקבות קושי כזה או אחר שלהם. ההפך, אני מזדהה הזדהות מלאה עם הילדים העצובים. אין לי כל מחלוקת בעניין זה עם אותן אמהות.
הסיפורים העצובים שקיבלתי, מציגים תמונה קיצונית,שלדאבוני אנו שומעים על מקרים לא מעטים כאלה ואין ספק שכולנו ,אמהות ואבות כאחד כואבים את הכאב של אותם ילדים, ודווקא בדיוק מן הטעם הזה, בדיוק בגלל העובדה שאני מודע לחשיבות הקשר של הילד עם האב, אני דורש שוויון.
באופן טבעי,פשוט מבחינה סטטיסטית, מספרית, מאחר שהאם היא המשמורנית היחידה, סיפורי הנטישה הידועים הם של האבות ולא הפוך. איננו יודעים איך היו נראים פני הדברים אילו המצב היה שוויוני.
אני רוצה להוביל מהלך ולהוכיח ללא כחל וסרק שיש אבות אשר ראויים להיות אבות משמורנים ולטפל בילדים שלהם בדיוק כמו האמהות. לצערי, חובת ההוכחה מוטלת עלינו. המנטליות החברתית החליטה שהאבות אחרי הגירושין צריכים להוכיח מסוגלות הורית, מה שלא נדרש מהם מעולם בשעה שהיו נשואים.
אני רוצה להוביל מהלך שיאפשר לילד לראות באביו הורה מובן מאליו ובמלוא מובן המילה ובמלוא משמעות המילה בפן היומיומי ולא הורה של גן שעשועים ופיצה לשעתיים גנובות בערב ואשר בקשר הזה בין האב לילדיו חובותיו יהיו ברורות. כל המחקרים מוכיחים את החשיבות העליונה בקשר של הילד עם אמו ואביו. אנו לא צריכים את המחקרים האלו שיעמדו לצידנו, אנו מרגישים זאת מדי יום ביומו.