אין יום שבו לא מתפרסמות כתבות אין ספור על מלחמת לבנון השנייה. גם כותב שורות אלה חטא בכך עשרות פעמים. הברים מלומדים, ניתוחים מבריקים, תגובות, ובעצם מה לא?
יש דבר אחד שלא שמנו לב כולנו: במלחמה זו השתתפו ילדים ונערים, שלא מרצונם, אלא משום שכל הצפון כוסה בים של טילים והתושבים ירדו אל הקרקעית והתפללו שכל זה ייגמר. ומה שמענו על תחושות הילדים והנערים הללו? שום דבר. מלחמות הוא עניין של מבוגרים, יאמרו הציניקנים. ומה עם הנערים שחוו חוויות מסעירות? האם להם אין זכות לבטא את אשר על לבם שנצרב בחום המלחמה האחרונה?
מילים רבות נשפכו ממעיינות הכאב והסבל שעבר על כל הצפון. ויש ונדמה שהכל כבר נאמר והחיים חזרו אל מסלולם הרגיל. יתכן!הזדמנות יוצאת דופן נקרתה בדרכי: תערוכה מיוחדת של תלמידי מגמת הגרפיקה בביה"ס המקיף בנהריה. כמדי שנה, בוגרי המגמה אשר מחר ילבשו את מדי צה"ל ויהיו המגינים של המולדת, הכינו תערוכה שכותרתה, איך לא, מלחמת לבנון השנייה.
רק למשמע הנושא, כל אדם סביר מצטמרר וזעה קרה מכסה את גבו. מה חטאו הנערים שעקבות המלחמה הארורה נצרבו בנפשותיהם הטהורות והזכות?
הארץ נקנתה בייסורים וכל דור ודור נגזר עליו לחוות זאת, יגידו "זקני השבט". אך הבטחתם, אתם המנהיגים, שלום עם עלה של זית? מבוגרים חייבים לקיים את הבטחותיהם!!!
הנה לכם פוסטר הממחיש את תחושת היוצרת. ההיסטוריה יהודית רצה סביב סביב ובמרכזה הכתם השחור: מלחמת לבנון השנייה. הגבורה מול אוזלת היד, הכאב הנורא, הדאגה שעל פניה היפים של הנערה המתפתלת בין הודאות לתחושת אין-אונים. ומה עושים? ממתינים לימים טובים יותר. אך התחושה החשש לא נעלמת.
הבית רועד. הרעשים מבהילים. ומה יקרה? כמה זמן נחיה כך. מביטה אל החלון ועל ההר אש. רוח קרירה נושבת מן הים. הוי. ים ואש ותימרות עשן. מה נעשה? מתי כל זה ייגמר.
יש האומרים שתמונה שווה יותר מאלף מילים. הביטו בתמונה והגידו אתם אם מה מצמרר הוא המצב. ילדה, חסרת כל אפשרות לשנות דבר, יושבת על מיטתה, רועדת מן הים הקריר או מפחד ומקווה שכל זה יעבור ומהר. 34 ימים הכל נגמר. עדין אותה המיטה, אותן התחושות של מי שנקלע שלא מרצונו אל חלום הבלהות הזה של מלחמה.
ומה עם החיילים בחזית? הכל בסדר? נלחמים ומסתערים? לאן? אל עבר האויב המר. והמשפחות דואגות. ילד נשמע מקוטע. עייף מן הקרב של הלילה הקודם. אין כוח להרבות במילים. ובכל זאת, בני יקיר, מה קורה עמך? הכל בסדר. אמרתי לך כבר פעם. שמור על עצמך ילד. שמור. ושאלוהים ישמור על כולם אנחנו זקוקים לרחמיו, זקוקים לעזרתו. בס"ד, הכל יעבור וננצח. כן, המפקדים טובים ודואגים לנו. גם הממשלה. יהיה טוב. להתראות בני, ובמהרה הביתה ושאלוהים ישמור אותך בריא ושלם. היה שלום ושתיגמר כבר המלחמה.
ובינתיים, עד שהכל ייגמר, וכדי לשכוח מן החזית, אולי טוב לקרוא ספר. ומה הספר המועדף: "המלחמה של נועה ". ספר מעניין. זהו ספר החיים של ילדה המכלה את זמנה במקלט או בחדר הביטחון. אם יש.
קשה לקרוא את הספר כאשר בחוץ יש מלחמה. אולי זו אותה המלחמה שהספר מדבר עליה. לא יכול להיות! בעצם מדוע לא. כל המלחמות אותו הדבר: יש הרוגים ופצועים, יש הורים דואגים וילדים שדואגים להורים ולאחים. די. נמאס כבר מן המלחמות הללו. אולי יותר טוב השלום? אולי!!!
הרעש הבלתי נסבל. הרדיו מזמזם כל הזמן. רוצים לעדת כל פיסת מידע. בין לבין, מוזיקה עצובה. כל הרשתות עברו למשטר של שידורים עצובים. מן הטלוויזיה שדולקת כל שעות היממה, נשמעים הקולות של הקברניטים, המומחים, הפרשנים . הכל קקופוניה אחת גדולה. לא מבינים שום דבר. ואני רוצה לדעת: מנצחים או לאו? איך אפשר כאשר כולם מדברים יחד. גם בבית לא מפסיקים להתרוצץ. מצאתי את הפתרון: אטמים. אם טוב למנהיגינו להיות אטומים, אם טוב לפרשנים, ואם טוב לכל אלה שאוזניהם היו צריכות להיות קרויות , גם עבורי זה טוב מאוד.
אטמים עוזרים לנו לניטור רעשי המלחמה אבל גם מנטרלים אותנו מן הסביבה ואנחנו לא צריכים לשמוע את הבעיות בצפון כי לנו במרכז יש מוזיקה בראש.
ומה המסקנה: הכל הבל הבלים. מלחמת לבנון זימנה לנו, תושבי הצפון, חוויות בלתי נשכחות. הן נצרבו בגופינו ובנפשותינו. הפצעים לא הגלידו ורבה המלאכה עד שנחזור לחיות חיים נורמליים.
בעיני יוצרת הפוסטר, הכל מילים, הכל דיבורים, הבל הבלים. הוא שהיה הוא גם שיהיה. לא מעודד במיוחד. אך זאת המציאות, ולמרות הכל, ניתן לשנותה. צריך אומץ ומנהיגות ראויה.
אודה שלא קל היה לכתוב שורות אלה ולהביט בתמונות. אין יותר קשה מאשר לראות ילדים שמוטרדים ממלחמה. לב בוכה והעיניים דומעות.
אך מתוך התחתית קום נקום. הנוער הזה הוא נפלא. המדינה יקרה לו. במעמקי החידלון שפשה במדינה, עוד יקומו הנערים של היום וישנו את המצב. זאת הבטחה. כי הם רוצים לחיות בטוח ולא בטווח.
לבסוף, מילות הערכה לצוות הנפלא של מגמת הגרפיקה בביה"ס המקיף נהריה ובראשו חיה אקסלרוד, אשר עושים עבודה נפלאה ראויה לכל שבח.