כשביקשו ממני להיות צירה בקונגרס הציוני, התפעמתי. נסערתי מגודל החזון של הרצל, מעקשנותו ודבקותו במטרה. כמה כינויי גנאי הוא ספג, כמה קיתונות של בוז ולעג שפכו עליו, והוא בשלו. בזכות ה"שיגעון" שלו אנו נמצאים כאן עכשיו, חיים את חיינו, הולכים לבית הספר, לעבודה, למכולת, רואים בערב טלוויזיה, אוכלים, שותים, כותבים, קוראים,ישנים, ושוב חוזר חלילה.
ייתכן שהרצל היה נפעם למראה ה"נורמלי" שלנו, הרי אנו ככל הלאומים, חיים את חיינו הפשוטים, הרגילים, והרי לכך הוא התכוון. האומנם? האם משהו לא חסר?
איפה ההתלהבות הסוחפת, איפה האמונה בדרך, איפה הדבקות במטרה, איפה תחושת הביחד שאפיינה את ימיה הראשונים של המדינה ה"ציונית"?
הרצל היה היוזם והמקים של הקונגרס הציוני הראשון, או, כפי שכולנו זוכרים: "בבזל ייסדתי את מדינת היהודים".
אני מנסה לדמיין לעצמי את האופוריה, את ההתלהבות של כל הצירים שנכחו אז בקונגרס ההיסטורי הראשון. כל מי שהיה שם האמין ודאי כמו הרצל שהחזון הזה יקום לתחיה ויקרום עור וגידים.
עוצמת ההתלהבות הסוחפת שלהם היא שנתנה את התנופה האדירה למפעל הציוני, וללא האנרגיה העצומה הזו, של אמונה, תקווה, התלהבות ושמחה קרוב לודאי שחזון הקונגרס הזה היה גווע אט אט.
כולנו זוכרים את הרצל, אבל מי זוכר את הצירים של הוועידה, אלה אשר בזכות האנרגיה העצומה שהשקיעו ביחד איפשרו לחזון הזה לעלות על במת ההיסטוריה?
מי זוכר את נושאי הדגל ה"קטנים", אשר בזכות הדבקות שלהם במשימה והנכונות שלהם להמשיך עוד ועוד יצא החזון הזה אל הפועל?
מחשבות כאלה ואחרות ריחפו במוחי, עת שוטטתי במסדרונות בית האומה, בכניסה לירושלים. היו הרבה נאומים יפים, הרבה נואמים נכבדים, ובכל זאת משהו היה חסר. אותו ה"משהו" שהדליק רבבות ואלפי יהודים וגרם להם לעלות לארץ ישראל.
כמעט והתייאשתי, כמעט וחזרתי לביתי. ואז בבת אחת השתנתה האווירה. נכנסתי לאולם וראיתי זמרת עומדת על הבמה ושרה, והמוני אנשים שרים בהתלהבות, רוקדים ושמחים, באווירה נפלאה של אחדות. גברות קשישות רקדו בהתלהבות ובשמחה עם נערים צעירים, נערות חוללו עם גברים מבוגרים, וגם אני נסחפתי עם גל ההתרגשות שאפף את האולם. כולנו היינו יחד, נשמה אחת, כמו אותם חלוצים שרקדו הורה על שממות ארץ ישראל, אותה הם נשבעו להפריח.
ואזי ידעתי: יש תקווה. ולא בזכות כל הנואמים הנכבדים, שכבודם במקומם מונח, ולא בזכות כל הנאומים היפים, שאפשר ורצוי לשמור ולהדפיס ולהקליט אותם. אלא בזכות כל אותם אנשים יפים, שאולי אין להם תוארים מפוצצים ואולי אין להם השכלה גבוהה ואולי אין להם משכורת שמנה, אבל יש להם אוצר בלום, האוצר היחיד שימשיך את קיומה של המדינה הזו: יש להם אמונה בלב, רצון להמשיך את הדרך, יש להם התלהבות ושמחה, והם מוכנים להיות באחדות וכן, לרקוד ביחד עד שכרון החושים. רקדנו ורקדנו, עד שהגיע מישהו בשם הקונגרס והפסיק את הריקודים, כי היו צריכים לחזור לסדר היום ה"משמים". הרבה אנשים הלכו, מכיוון שנראה כאילו הנשמה נעלמה.
למארגנים של הקונגרס הבא, יש לי הצעה: אנא שמרו את השירה בציבור ואת הריקודים לסוף, כדי שנוכל כולנו לרקוד עד קצה הלילה, להרקיד ולסחוף את נשמתה של האומה הזו, לעורר ישנים ולהקיץ נרדמים, להזכיר לכולם שאמנם בלי לחם אין תורה, אבל בלי רוח אין גם חומר.
התעוררות הרוח הנפלאה שהייתי עדה לה אתמול החזירה לי את התקווה שכמעט אבדה: אכן יש לנו תקומה, לא הכל אבוד, אכן יש כאן אנשים טובים, אנשים יפים, אנשים שרוצים לשנות את מהלך ההיסטוריה, שרוצים לממש את אשר כתוב בתורה, את מה שחרוט בלבנו, אבל עדיין לא יצא אל הפועל: "כי מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים".
