ישב פלאח לסעוד עם בנו הקטן, ואמר לבנו: "הסתכל סביב, יא איבני, וראה את האדמה השחורה והטובה. כל זה שלנו. פעם גרו כאן יהודים 'ציונים'. הם בנו כפרים, חרשו את השדות, אהבו את עבודת האדמה, והפריחו את השממה".
והבן הסתכל על אביו בעיניים שחורות וגדולות, ושאל: "ומה אנחנו עשינו?"
"אנחנו, יא איבני" - עונה הפלאח - "נלחמנו ביהודים כי חשבנו, שהם באו לגזול את אדמתנו. מאה שנים נלחמנו בהם. אבל הם חרשו את האדמה והיו מוכנים להילחם, ולמות בשבילה. הם הקימו כפרים בכל הארץ, וגם מדינה יפה, יא איבני, מדינה 'ציונית'. אותנו הם גירשו, ובכפרים שלנו הם שמו 'ציונים', ולא הצלחנו לנצח אותם".
"לאן הלכו כל היהודים, אם הם היו חזקים כל כך?"
"הרוח לקחה אותם, יא איבני. הם נעלמו כמו טיפות הטל על העלים. פתאום נמאס להם מהמלחמה, נמאס להם מהאדמה, והם רצו שלום. ולא רצו יותר להילחם בשביל האדמה, ושלא ימותו יותר החיילים שלהם במלחמה".
"בחייאת אבוּי! רק שלום בלי אדמה? מה יעשו היהודים רק עם שלום בלי אדמה?"
"נעשו מג'נונים היהודים, ורק שלום עניין אותם. האמהות של החיילים הגיבורים יצאו לרחובות, ועשו הפגנות. ואנחנו, יא איבני, נתנו להם את מה שביקשו, נתנו להם שלום".
"אז לאן הלכו, יא אבוּי, אם נתתם להם שלום?"
"נתנו להם שלום, יא איבני, והם נתנו לנו אדמה. כל פעם קצת. והיום כל האדמה שלנו וכל השלום שלהם. יש להם עוד קצת אדמה בחוף הים, אבל למי זה איכפת? בעוד כמה שנים גם את זה הם ייתנו. הם כבר לא אוהבים אדמה, הם אפילו שכחו מי היו ה'ציונים', שפעם בנו כפרים, והפריחו את השממה. הם הפסיקו לקרוא לאדמה, 'מולדת', והם קוראים לה, 'נדל"ן'. וכמה שהנדל"ן יותר קרוב לים, הם אוהבים אותו יותר, כי הוא נותן
להם יותר כסף".
"ומתי תיקח אותי לראות את היהודים, שגרים בנדל"ן על החוף, אבוּי?"
"פעם אקח אותך, יא איבני, לראות את הבתים הגבוהים של היהודים על החוף ליד הים. ועכשיו הסתכל סביב, ותראה את החרמון ואת הכינרת ואת התבור, ותדע, שכל זה שלנו, ותזכור שאדמה זה הדבר הכי חשוב והכי יקר שיש לבן-אדם - יותר יקר מאישה שלו, יותר יקר מבן שלו, יותר יקר מחיים שלו, יותר יקר משלום".
והפלאח קם לאטו, אחז בידו את מחרשתו והמשיך לפתוח תלם ארוך באדמה השחורה, כשהוא מפזם לעצמו, "בילאדי, בילאדי".
ובאותה ההזדמנות: חג שבועות שמח!