בסיום יום עבודתה במט"ב אופקים, פנתה אורה עטיה לשוב אל ביתה בנתיבות. כשהגיעה ליעדה, החנתה את מכוניתה ברחוב ההולנדי שמול ביתה, במקום חניה המשמש את משפחתה בלבד. כדי להגיע ממקום החניה אל שער חצר ביתה, היה על עטיה לטפס שתי מדרגות. על מדרגות אלה עטיה נפלה ונחבלה.
עטיה פנתה למוסד לביטוח לאומי וביקשה הכרה כנפגעת עבודה. עטיה הסתמכה על סעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי. סעיף זה קובע כי רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח מן העבודה למעונו. המוסד דחה את התביעה.
המחלוקת בין הצדדים הגיעה אל בית הדין הארצי לעבודה ונדונה בפני הרכב השופטים יגאל פליטמן, שמואל צור וורדה וירט - ליבנה.
סעיף 80 לחוק, מבהיר השופט פליטמן, מהווה הרחבה של יסודות ביטוח נפגעי העבודה. הוא מרחיב את הכיסוי הביטוחי אל הדרך מהמעון לעבודה ולהיפך. אולם, קובע השופט, ההרחבה מוגבלת אך ורק לסיכוני דרך אשר על-פי טיבם הינם סיכוני רשות הרבים, להבדיל מרשות היחיד. ההרחבה חלה רק משעה שהעובד נמצא ברשות הרבים. את הסיכונים של פגיעה ברשות הפרט שומה על המבוטח עצמו לנטרל.
המדרגות המובילות אל שער ביתה של עטיה, קובע השופט, הנן מדרגות פרטיות המשמשות את משפחת עטיה ואורחיה בלבד. "אף לו תמצא לומר כי המדרגות הינן מחוץ למפתן הבית הרי שעדין מעבר לאלו המדרגות מצוי מקום חניה הנמצא בשימוש משפחת עטיה בלבד".
השופט פליטמן הגיע אם כן למסקנה כי התאונה אירעה ברשות הפרט של עטיה, במתחם בו החובה לדאגה לנטרול הסיכונים מוטלת על המבוטח. לפיכך אין לראות את התאונה כתאונת עבודה.
השופט שמואל צור סבור לעומתו כי הכיסוי של הביטוח הלאומי חל מאותו רגע שהמבוטח יוצא מפתח מעונו. "פרשנות נכונה של חוק הביטוח הלאומי צריכה להעניק משקל מכריע למבחן התכלית. משעה שיצא אדם מפתח דירתו והוא בדרכו לעבודה, יחול עליו הכיסוי הביטוחי שבחוק, אף אם טרם הגיע לרשות הרבים".
לדעתו של השופט צור, השיקול הקנייני, כמו גם שיקול השליטה בשטח בו אירעה התאונה, אינו רלוונטי לתכלית החוק. "הוא הדין בסוגיית סיכון הדרך: עניין לנו במאטריה של ביטוח בה אין רלוונטיות לשאלת האשם".
למרות שזו דעתו, הרי "הואיל ודעתי היא דעת מיעוט בקרב חבריי השופטים בבית הדין הארצי, אני מצטרף לדעת הרוב אשר באה לידי ביטוי בפסק דינו של השופט יגאל פליטמן, זאת על-מנת לחזק את יציבות ההלכה ומטעם זה בלבד".
השופטת ורדה וירט - ליבנה הסכימה גם לפסק דינו של השופט פליטמן וגם להערותיו של השופט שמואל צור. בשולי הדברים נבקש ברשותכם להעיר והכול כמובן בדחילו ורחימו.
אנו סבורים כי השופט פליטמן טעה והשופט צור צדק. ההבחנה שהשופט פליטמן עושה אינה מופיעה בחוק. אבחנתו מרעה את תנאי הכיסוי הביטוחי של העובד. יחד עם זאת, זו עמדתו, מאז ומתמיד. עמדה של שופט יש לכבד, כל זמן שהוא פוסק על-פי מצפונו ושיקול דעתו המקצועי.
אולם עמדתו של השופט צור, לפיה הוא מצטרף לשופט פליטמן לא משום שהוא משתכנע ממנה אלא רק משום שהיא דעת רוב, ולמרות שהיא מוטעית בעיניו, עמדה זו בלתי נתפסת והיא מסוכנת לעצמאותו של מעמד השפיטה. חוק יסוד השפיטה קובע כי "בענייני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין". אם השופט צור סבור, על-פי מיטב שיקול דעתו המקצועי ומצפונו, כי הדין הוא עם העובד, אזי עליו לפסוק על פיהם. לשם כך הוא מונה.
העובדה ששופט נמצא במיעוט לא מבטלת את דעתו. נהפוך הוא. בסוגיות משפטיות רבות, דעת מיעוט של שופט, הפכה בפסק הדין הבא לדעת רוב.
בנאום הפרידה מהשופט תיאודור אור, בחר הנשיא (בדימ.) אהרן ברק לשבח את השופט אור דווקא על דעת המיעוט של אור בסוגיית קלפי המיקוח, בשאלה אם ניתן לבצע מעצר מנהלי של אדם, שממנו עצמו לא נשקפת סכנה, אך הוא מוחזק כקלף מיקוח. השופט אור חלק בדעת מיעוט על השופט ברק. אולם לאחר מכן, השופט ברק שינה את דעתו ונתן פסק דין הפוך. תוך שהוא משתכנע מדעת המיעוט של השופט אור. "הודיתי בטעותי", מאשר הנשיא (בדימ.), "תודתי לחברי".
אנו קוראים אם כן לשופט צור: אנא פסוק על-פי מצפונך ושיקול דעתך המקצועי בלבד. גם אם אתה בדעת מיעוט. מי יודע? אולי בעתיד שופטים חדשים שיתמנו לבית הדין הארצי יאמצו דווקא את דעת המיעוט שלך. ואולי יובא בפניכם מקרה, שיבהיר לשופט פליטמן, כי דווקא דעת המיעוט שלך היא הנכונה. אתה תראה, באחד הימים הוא עוד יודה לך.