בימים אלה, בהם ישנה עלייה מתמדת בשיעור הגירושין, ניתן להיתקל יותר ויותר במצבים שבהם המערכת הזוגית עומדת לפני פרוק ולבני הזוג יש ילדים, ואז עולה באופן טבעי השאלה - אצל מי יישארו הילדים לאחר פרידת ההורים?
להחלטה זו יש משמעויות רגשיות, כלכליות וחברתיות רבות. הניתוק הפיזי עלול להיות קשה ביותר להורים ולילדים, ולהחלטה באשר לגירושין ופרידה עלולות להיות השלכות לגבי הדימוי העצמי, ההורי והחברתי.
עד הגיעו לגיל 18, מוגדר הילד בתור קטין, ולפיכך מוגדר עבורו הורה עליו מוטלת האחריות היומיומית על גידולו וחינוכו, והדאגה לכל צרכיו הפיזיים והרוחניים. אחריות זו נקראת משמורת או חזקה על הילד (החזקת ילדים).
שאלת המשמורת על הילדים מתייחסת באופן ספציפי ליכולתו של כל אחד מבני הזוג לשמש כהורה מתאים לילד והדגש הוא על מסוגלותם של ההורים לענות על צרכיו של הילד.
נכון להיום, החוק הישראלי קובע במסגרת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב (1962) כי כל עוד אין סיבות חזקות נגד, עדיף לילד להיות מגודל ומחונך על-ידי אמו לפחות עד הגיעו לגיל שש שנים (עיקרון הנקרא "חזקת הגיל הרך"). עם זאת, אין החוק משתמש בלשון ציווי בנושא זה, אלא משאיר את שיקול הדעת לבית המשפט או בית הדין.
כאשר בית משפט אינו מצליח להכריע לגבי מי יהיה ההורה שיקבל משמורת על הילדים - הוא יכול להורות על ביצוע מבחני מסוגלות הורית להורים, כדי לקבוע מי הוא ההורה הראוי ביותר לקבל את אותה חזקה על הילדים.
במקרים מסוימים ההחלטה קלה יחסית. וזאת כאשר אחד ההורים אינו רוצה בחזקה על הילד או כשההורה אינו מסוגל מטעמים של פגיעה נפשית אקוטית, פיגור קשה, התמכרות לסמים קשים,או עקב תנאים פיזיים וכלכליים קשים.
הבעיה מתעוררת בכל חומרתה כאשר שני ההורים נראים מתאימים להחזיק בילד. ואכן, ברוב המקרים, שני ההורים נראים כשירים ומסוגלים להיות הורים, אך בשל קושי להגיע להחלטה משותפת, נדרש בית המשפט לקבל את ההחלטה עבור בני הזוג.
הבעייתיות הרבה של מבחן מסוגלות הורית נובעת מכך שאין הגדרה ברורה וחדה לגבי קריטריונים לבדיקת מסוגלות הורית. כמו כן ישנה השפעה מכרעת לנסיבות ההחלטה (פרידה, מצוקה, מאבק בין הורים, מאבק משפטי, וכו').
סיבות אלו הופכות את ההחלטות לגבי מסוגלות הורית לאינדיבידואליות (תלויות בבוחן), ובהחלט יתכן כי בוחן מסוים ייתן המלצה שונה לחלוטין מבוחן אחר.
העיקרון המדריך את בית המשפט בנושא קביעת הזכות למשמורת הוא עיקרון טובת הילד. עיקרון זה מודגש בכל הקשור להחלטות משפטיות המתייחסות לגורלם של ילדים. נראה כי הגורם המרכזי בשאלת המסוגלות הוא היכולת להבטחת סביבה יציבה ומתמשכת מבחינה רגשית, כלכלית וחברתית לילד. נראה כי על ההורה להיות יציב מבחינה רגשית, בעל יכולת אמפטית, אוהב, הרוצה להחזיק בילדו ובריא מבחינה נפשית. הקרירטיונים שחלקם תואר ואחרים כמו היכולת לגרות את הילד, יציבות רגשית וביטחון רגשי- מתארים דמות הורה אידיאלי שספק אם יש כמוהו במציאות היומיומית.
שאקי (1983) טוען, כי "הכרעה כזו [לגבי החזקת הילד] מכילה בהכרח, וברוב המקרים, יסודות של ניחוש ושל ניבוא, בדבר השאלה היכן מובטח לילד עתיד טוב ומאושר יותר. יסודות אלה משווים לתוצאה, במקרים רבים, אופי של מקריות, שהזמניות יפה לה, בהכרח".
שפירא אומר: "ברי כי שופטים... חייבים לשאוב מהידע והניסיון של אלה שמקצועם בכך". שאלה זו קשה ביותר ולכן פונה בית המשפט לעזרתו של המומחה שבאמצעות כישוריו המקצועיים יוכל לעזור להכריע בשאלה זו.
בית המשפט מטיל אחריות על אנשי המקצוע, אך לא מספק להם הנחיות ברורות שאותן יוכלו להעריך באמצעות הכלים העומדים לרשותם. הפסיכולוג הקליני הסביר משתמש לפיכך בכלים המקובלים אשר כוללים ניסיון קליני רלוונטי בהערכות דומות ושימוש באמצעי איבחון והערכה כמו ראיון קליני ומבחני אישיות.
ראוי לזכור כי הגדרת בחירת הכלים והשימוש בהם מפורטת בהצעה לקוד האתי של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל (1999). קוד זה נשען על הקוד האתי של הסתדרות הפסיכולוגים האמריקנית (APA 1997) ובו נאמר כי: "עיקרון א'-מיומנות: על הפסיכולוגים לשאוף לשמירה על סטנדרטים גבוהים של מיומנות מקצועית בעבודתם, תוך הכרה בגבולות יכולותיהם הספציפיות ובמגבלות ניסיונם... בתחומים בהם טרם גובשו סטנדרטים מקצועיים מוכרים, יפעילו הפסיכולוגים שיקול דעת וינקטו אמצעי זהירות הולמים על-מנת להגן על רווחת לקוחותיהם. עליהם להקפיד על התעדכנות בידע מדעי ומקצועי רלוונטי...(עמ' 2)".
ובנוסף: "על הפסיכולוגים המבצעים מבחנים, נותנים ציונים ומפרשים אותם, להכיר את המהימנות, התקפות והסטנדרטיזציה של הכלים בהם הם משתמשים, וכן להשלכות של השימוש בהם".
"על הפסיכולוגים להבהיר את גבולות הוודאות של אבחנות, ניבויים או המלצות הניתנות לגבי נבדקים".
ואולם, אפשרות השימוש במבחנים פסיכולוגיים להערכת מסוגלות הורית-מוטלת בספק, כפי שאומר אחד מבכירי הפסיכולוגים בישראל, משה אלמגור: "כאשר אנו בוחנים, באופן כללי, כלים אלו לעומת ההנחיות והכללים המתייחסים למסוגלות הורית, אנו יכולים לראות את הפוטנציאל הבעייתי של שימוש זה. עלינו לזכור כי הפסיכולוג מתבקש לנבא מצב עתידי השונה משמעותית מהמצב הנוכחי. מערכת היחסים בין בני הזוג קודם לפרידה/גירושין ומידת שיתוף הפעולה בגידול ובטיפול בילדים אינה דומה ואינה יכולה, לכן, לנבא, במרביתם המכרעת של המקרים, את ההתייחסות לילדים לאחר הגירושין."
כדברי אלמגור: "הכלים האבחוניים שבידי הפסיכולוג ,הינם בעייתיים מאוד באופן כללי ורובם ככולם אינם מתאימים לאיבחון ספציפי זה. הקושי המרכזי נובע מקריטריון לא ברור למסוגלות. המבחנים עצמם אינם מתאימים מבחינת מהימנותם, תקפותם, רגישותם להשפעות מצביות, אופן הניתוח שלהם וההטיה הבסיסית לכיוונו של היחיד".
המסקנה המתבקשת היא כי יש אפשרות להיעזר במבחנים באופן מוגבל לצורכי העלאת השערות לגבי הנבחן. ואולם, השערות אלו חייבות להיבדק במהלך האבחון/הטיפול עם הנבחן וכנגד חומר אנמנסטי אחר.
בנוסף, מקורות המידע שבידי הפסיכולוג הקליני (ראיון, מבחנים) מוגבלים למדי, במיוחד כשהמדובר בנושא הספציפי של הערכת מסוגלות הורית, ועליו להישען ולהיעזר במקורות מידע נוספים אשר יכולים להינתן לו על-ידי אנשי מקצוע מתחומים שונים (פקידי סעד, עובדי רווחה, יועצים, מורים וכו').
לצערי הרב, מתוך היכרות אישית עם מספר זוגות שנזקקו לשירותיו של פסיכולוג זה או אחר בבדיקת מסוגלות הורית, בני הזוג נתקלו בחלק ניכר של המקרים בפסיכולוג שאין לו כל ידע, הבנה או הכשרה לקיבעת מסוגלות הורית!
כשרונו העיקרי של הפסיכולוג, במקרים אלה, התבטא בעיקר ביכולתו המרשימה לגבות סכומי עתק עבור ההערכה הזו. ברוב המקרים כל ה"בדיקה" הסתכמה ב 3-2 פגישות בהן צפה הפסיכולוג המהולל בילדים או שוחח עם בני הזוג. בכדי להרשים את בני הזוג, ולהצדיק גביית מחיר כה גבוה (אלפי שקלים) - נהגו אותם פסיכולוגים לבצע מבחני אישיות שונים ומשונים, שמסתבר בדיעבד כי אינם תקפים ואינם ראויים לשימוש בבדיקות אלה!!!
יתרה מזאת, חלק ניכר מהפסיכולוגים שעליהם שמעתי, אינם עונים ולו במעט על עקרונות האתיקה והמקצועיות הדרושה כפי שפורטו לעיל.
אינני מבין כיצד מאפשר מתאפשר במדינה מתוקנת (לכאורה) לכל שרלטן לשמש על תקן של מנבא-עתידות, מבלי שיש לו שום הכשרה, כישרון או ידע בפסיכולוגיה של הילד ובדימניקה של הורים וילדים. לצערי, קביעות חסרות בסיס אלה, בד"כ גורמות לכך שאותו פסיכולוג חורץ בהבל-פיו, גורלן של משפחות שלמות. עם זאת, עדין קיימים מספר מכונים רציניים, המקפידים לבדוק את נושא המסוגלות ההורית בצורה רצינית ומעמיקה. כך גם קיימים מספר זעום ביותר של פסיכולוגים בכירים (כמו ד"ר אלמגור) המוכשרים לבצע בדיקה זו.
אם נקביל את הדברים לעולם הרפואה בו אני בקיא, משול הדבר למשל לאבחון בעיה כלשהי אצל ילד ע"י רופא פתולוג או גריאטר. בעולם הרפואה ישנה הקפדה יתרה שכל רופא יעבור התמחות בת מספר שנים בתחום מסוים ויעמוד בבחינות קשות, ורק אז הוא מוסמך לבדוק חולים בתחום התמחותו.
באותה מידה - מין הראוי שיקרה גם בתחום פרוץ זה של הפסיכולוגים הפועלים ללא הפרעה באבחון חסר בסיס בתחומים שאין להם בהם כל הכשרה, הבנה וידע, וכל זאת - בעד בצע כסף!!!
כאשר נראה כי שני ההורים כשירים להחזיק בילד, הרי שחלופת המשמורת המשותפת (Joint Custody) נראית כטובה ביותר. אפשרות זו נתפסת בעיני פסיכולוגים בכירים רבים כחלופה האידיאלית (זהו גם הפתרון המועדף ביותר על הפסיכולוגים האמריקנים כפי שעולה מהסקר שערכו (Ackerman & Ackerman 1997).
חזקה משותפת מבטיחה לילד את שני הוריו כגורמים משפיעים בחייו ומאפשרת לילד לחלק את חייו ביניהם ללא צורך בשינוי משמעותי בסביבת החיים.
