קצת מרגש להתחיל שוב את הספר החמישי והאחרון בתורה, ובפעם השמינית לתהות על מה לכתוב. הפרשה הזאת נקראת תמיד בסמוך לתשעה באב, היום הכי קשה בלוח השנה היהודי. זה היום שלא אומר הרבה למי שעצם קיומה של מדינת ישראל הוא בעיניו חזות הכל, אבל אומר הרבה מאוד למי שטורח להתבונן באירועי ההווה מזווית הראיה הבלעדית לעם ישראל, הזווית של האקטואליה בפרשת השבוע.
אשתקד זו הייתה מלחמת לבנון (השנייה) ולפני שנתיים עקירת היהודים מגוש קטיף, שכמו ניסו לכפות עלינו את התובנה שגם אם ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה בפרטי פרטים, קיומה של מדינה המכונה מדינת ישראל - לא שינה ואינו יכול לשנות דבר במסריו הפנימיים של מעגל השנה והזכרונות ההיסטוריים שהוא כופה עלינו. כי המדינה שמתיימרת להבטיח את שרידותו של העם היהודי, כל זמן שאינה מתנהלת כמדינה יהודית, לא רק שאינה מבטיחה את קיומו של העם היהודי, היא אפילו מזמנת לו סכנות חדשות, שאולי לא היה נקלע אליהן אילולא נתקיימה.
וצריך להיות ברור שכאשר מדברים על המדינה, מתכוונים למנהיגות בפרט ולמערכת השלטונית בכלל. לא מתכוונים להמון העם, כלומר אלינו. אנחנו נוטים (כי רוצים) לחשוב שהמדינה זה אנחנו, והמערכת מעודדת חשיבה כזאת לתועלתה, אבל זו טעות העולה לנו ביוקר רב. כי זה מה שמאפשר למערכת לשלוט בנו שלטון מוחלט, להתעלל בנו בדרכים מנהלתיות ומשפטיות שונות ומשונות, ובאופן כללי - זה מה שמאפשר לכאילו מנהיגות שלנו, להוביל אותנו למחוזות שלא רצינו להגיע אליהם ואין אנו רוצים להיות בהם. כאילו, המדינה זה אנחנו, ואם כך היא מתנהלת, סימן שאין ברירה וזו הדרך היחידה.
אבל יש דרך אחרת. יש אפילו דרכים אחרות. בעבר עמדנו לא אחת על העובדה שמנהיגות כושלת מובילה לחורבן, ותשעה באב יוכיח. אלא שבעוד אנו מתאבלים על חורבנות העבר שנגרמו ע"י מנהיגות כושלת, אנחנו מטפחים מנהיגות כושלת משלנו, ובכך מזמינים לעצמנו את החורבן הבא ח"ו.
הנה למשל הצעת חוק שהונחה על שולחן הכנסת בזמן האחרון:
בוחר שהצביע, תמסור לידיו ועדת הקלפי אישור על הצבעתו; האישור שיימסר כאמור בסעיף זה ישמש ראיה מספקת לצורך הוכחה הצבעה לצורך סעיף 136.
כידוע, יום הבחירות נקבע כיום שבתון כדי שלאיש לא יהיה תירוץ להמנע מהצבעה בבחירות. השבתון הוא על-חשבון המעסיק, עוד ביטוי לשליטת המערכת באזרח הקטן, אבל יותר ויותר אנשים נהנים מיום חופש בלי להצביע. ההיגיון וההגינות אומרים שצריכים לבטל את השבתון או לפחות לשחרר את המעסיקים מן החובה לממן מכיסם את הכאילו דמוקרטיה, אבל לא אצלנו. יום השבתון יישאר והמעסיק ישלם רק למי שיציג אישור שהשתתף בהצבעה. אם שם פתק לבן או מעטפה ריקה - לא חשוב, העיקר שהאזרח יציית למערכת השלטת, יתייצב בקלפי וימתין עד שיגיע תורו להשתתף בהעמדת הפנים הדמוקרטית. אם הרעיון הזה הוא דמוקרטי, אודה למי שיסביר לי מהו בולשביזם.
או למשל תגובת אנשי ראש הממשלה לעיקרי דוח הביקורת שנמתחה עליו ביחס לתפקוד העורף אשתקד, בימי החפצים המעופפים בשמי הצפון. הם סוברים שבמלחמה על תדמיות, ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, אז הם תוקפים. הרי לא באמת חשוב להנהיג נכון. מה שבאמת חשוב זה להיראות טוב או לפחות טוב מהמבקרים. אז אם זורקים עלי בוץ - אזרוק עליהם יותר, וכך איראה פחות גרוע מהם...
מפרשת השבוע שלנו אנחנו למדים שאפשר גם אחרת. (הפרשה ו)ספר דברים כולו הוא נאום פרידה של משה רבינו, המנהיג המופתי, מעם ישראל, בטרם יעביר את שרביט ההנהגה ליהושע בן נון. זה מתחיל בפסוק [א] אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן: בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת--וְדִי זָהָב. לאחר הכותרת, אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, כל מלה רומזת לאירוע היסטורי הידוע לכל המאזינים, וזו דרכו של משה רבינו להשמיע תוכחה/ביקורת באזני העם. רש"י: אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל - אילו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים, אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך (לשון שבועה), אילו היינו שם היינו משיבים אותו, לכך כנסם כולם ואמר להם הרי כולכם כאן כל מי שיש לו תשובה - ישיב.