הרי כמה מהכותרות שעשו את השבוע, החל בפרשת קצב-מזוז בבג"צ היושב לו בעניין עסקת הטיעון, נאומו של נשיא סוריה אסד, ביקורם של שרי חוץ מצרים וירדן בשבוע הבא בכנסת ישראל, ארקדי גאידמק, ישפץ את המקלטים בעיר שדרות, וכלה בדוח החמור של מבקר המדינה על מצב העורף במלחמת לבנון ב'. מי אמר שמשעמם כאן בארץ המובטחת?
הצד השווה שבהם הינו, משבר עמוק במנהיגות, במערכת המשפט, בחינוך ובכלל. זהו כישלון טוטאלי של מנהיגות, כשמדובר במנהיג האוחז בקרנות המזבח במלוא כוחו, ובמקום לפנות את מקומו לטוב ממנו, הוא יורה חיצים במבקר המדינה ("צר לי על האיש"...) הממלא את תפקידו ואת שליחותו תחת מטר של התקפות פראיות המוכרות ממדינות אפלות של העולם השלישי. בימים כתיקונם, מנהיג בעל שיעור קומה מוסרי היה מפנה מזמן את מקומו לטוב ממנו.
הדוגמא שמקבלים בני הנוער מאישים רמי דרג, משליך עליהם כהרס של נחש, וכי אין דין ואין דיין ואני ואפסי עוד. התוצאה בהתאם. רק שהכרזת פשיטת הרגל הרשמית מחכה לה מזה שנים רבות למנהיג התורן שיודה בטעות. שהרי לא קל להודות בטעות על מערכת החינוך שכשלה, ושמורה היא לאישי אצולה המיוחדים בנפשם. אישים כאלה לא נשארו כנראה בנוף חיינו.
חלל העולם גדל מיום ליום בירידה במפלס הערכים, כאשר מחד הטכנולוגיה מתפתחת לממדי ענק, ומאידך האנושות יורדת לה פלאים בערכי ונורמות יסוד, שנותרו רק לאישי אצולה, הנחבאים אל הכלים. הואקום והריקנות שנוצרו הם שורש הרע. אותו צריך למלא בערכים אנושיים ובטוב האין סופי החבוי והטמון אצל כל יחיד ויחיד. הוא קיים. יש רק להוציאו מהכח אל הפועל. יסוד מוסד הוא ביהדות לכל אורכו, כי אין ואקום. במקום שאין ערכים ורוחניות יכנסו דברים אחרים - ריקנות! עיקרון זה מרומז היטב בדברי המדרש המצוטט ברש"י בסיפור יוסף ואחיו, כאשר אחי יוסף הורידוהו לבור "והבור ריק אין בו מים" (בראשית לז',כד'), על הכפילות "והבור ריק" וגם "אין בו מים" לומד המדרש מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו". כאן מונח יסוד גדול לאדם ולחברה. כמו שאין ואקום מתקיים בטבע, כך גם בעולמו הנפשי והרוחני של האדם ובהוויה החברתית, אין ריק מתקיים וכל חלל מתמלא. השאלה היא במה מתמלא החלל. בערכים ובטוב, או בריקנות, בשחיתות המידות ואובדן כל דרך.
כאשר ההנהגה היא כושלת, צולעת, מגמגמת ולא נותנת מענה, האם זה פלא שאת החלל ממלא אדם כמו ארקאדי גאידמק? הרי זה יצירה שנעשתה בידינו ממש! במקרה שאין מענה לדרישות הבסיסיות של הציבור המוכה, בשדרות ובקריית שמונה. האם יש לנו על מי להלין, אם לא אל עצמנו, אל המנהיגות הכושלת, שאת חובתה עושה איש דגול ומלא אהבה?
בואקום שנוצר, במקום להלחם בפרותיו הבאושים, בחר לו ראש הממשלה להשתלח במבקר המדינה, בשיטה של פסילה אישית. במקום להתמקד עם העובדות, לקחת אחריות על הטוב כמו על הרע שבתפקיד ראש ממשלה. כך, גם השתלחות הציבור ביועץ המשפטי בנושא עסקת הטיעון עם הנשיא לשעבר קצב. כאשר עיתון מוביל, בחר לו כשיטה לפגוע ביועץ המשפטי במטרה להשפיע בדיון בבג"צ. ואולי בדרך עקיפה להגיע לעוד תוצאות רצויות. כך מתנהגים אלה שהורידו מעליהם כל צלם אנושי וכל ערך מוסרי. כך פועלים אלה שלא נשאר בהם לחלוחית של נורמה מוסרית. רק שם יכולים לגדול נחשים ועקרבים. לעיתים גם מפלצתיים.
אלה הם מנהיגיך ישראל! אלה המושלים בכיפה באין מפריע.
כך פועלת השיטה. גם בנושא החינוך הכושל. כאמור, הבעיה היא בשורש. יש לדאוג בדחיפות לחינוך לערכים ולרענון נורמות שנשכחו להם בגל העכור השוטף את הארץ. יש לצאת מהשאננות הכללית שאחזה בציבור, למנהיגות אחרת, טובה ואיכותית, חזקה ונקייה משחיתות. מגיע לנו טוב יותר.
