אני מודה: הקמפיין הזה שהתחיל בו העיתון "ידיעות-אחרונות" נגד המשתמטים, קצת הלחיץ אותי. שיתפתי בתחושות שלי חבר, גם הוא משתמט. "את הקמפיין הזה עשו עיתונאים מתחסדים", הוא אמר, "וכדרכם של פסטיבלים בישראל - כמה ימים, והפסטיבל הזה יפנה את עצמו". נרגעתי.
בפרפראזה לסיסמא של אבי שקד הסוציאליסט: "אני מיליונר, ואני לא מתבייש בזה", גם אני אומר: "אני משתמט, ואני לא מתבייש בזה". בעצם, למה שאתבייש? מה כבר עשיתי? כולה, אני לא מוכן לשרת בצבא. כמוני רבים, ביניהם בנים של האליטות.
לפני שראש הממשלה, שולח חיילים שהם בנים של אחרים - לשדה הקרב, שיחייל את שני בניו המשתמטים. אין שום סיבה בעולם, שאמא שלי, ועשרות אלפי אימהות בישראל, לא יצליחו להירדם בלילה בגלל בן בצבא, בעוד עליזה אולמרט - מה שמדיר שינה מעיניה, זה סבלם של מסתננים מדרפור.
הצבועים ביתקו את תמימותי. בניגוד לחברי המשרתים - שאין להם מושג איפה הם חיים - אני יודע בדיוק באיזו חברה אני חי. לא רוצה להיות פראייר של אף אחד. שאני אשכב במארבים ואשמור עליהם? למה, אני נראה לכם "כתום"? במדינה שמשתמטי האליטה מסיימים אוניברסיטה בזמן שהחייל הקרבי רק משתחרר - אני זה שצריך להתבייש?
המדינה מלאה לאקונות. מצאתי לאקונה, והזדחלתי דרכה החוצה. פעם חשבתי שזאת בושה להגיע ליעד נכסף דרך לאקונה. מאהוד ברק למדתי, שלאקונה, זאת קומבינה שמוכיחה תחכום. אגב, ליד הלאקונות שדרכן ניתן להשתחרר מהצבא, תמיד יש תור.
אין לי בעיה עם רפואה לעשירים, ורפואה לכל השאר. מי שיש לו כסף, שיקנה את הכי טוב. אני שונא צביעות. יש לי בעיה קשה עם ערכים לעשירים, וערכים לכל השאר. לא מקובל עלי משתמטים מכובדים, ומשתמטים בזויים. או כולם בזויים, או תסתמו את הפה. אם תחנת רדיו צבאית מחבקת זמרים משתמטים - מה אני צריך להבין מזה?
אביב גפן קרא לצעירים לא לשרת בצבא, איך הוא נהיה יקיר גלי צה"ל? ותעשו לי טובה, אל תספרו לי סיפורים על דמוקרטיה וחופש ביטוי. גלי צה"ל היא תחנת שידור צבאית, וככזו, היא חייבת להפיץ ערכים של הצבא. במה ופרגון למשתמט, מכילה בתוכה בוז למשרתים. לכו למראה צבועים. הגיבנת הזאת שמבצבצת לכם מהגב, היא אביב גפן.
שלמה ארצי היה זמר בלהקת חיל-הים. הבן המשתמט שלו העיד על עצמו שהוא אפס. זה סיבה לא לשרת? יש בצבא ים אפסים. למה שלא ישרת? מה קרה?!? בלהקה צבאית הוא לא יכול לשיר?
מהאינטרנט למדתי איך לעבוד על הקב"ן. הלכתי אליו לא מגולח, וסיפרתי לו שאני עצוב: קשישה מהשכונה שהתאהבתי בה, השיבה את פני ריקם. "ואיך אתה מתמודד עם העצב"? הוא שאל, ואני השבתי: "בין גמיעת אלכוהול לעישון ג'וינט, אני כותב לה שירי געגועים. מדי פעם, בערבים, אני מגיע אל מתחת לחלון ביתה, ושר לה סרנדות". אחרי ששמע אותי, הוא נתן לי פתק. אני מת על שיטת הפתק.
באותו ערב, הוא כנראה סיפר לחברים שלו, שהיום נכנס אליו פסיכי שהתאהב בקשישה, ואני סיפרתי לחברים שלי, שבבוקר דיברתי עם קב"ן אהבל, שאם היו בודקים אותו, גם הוא היה מקבל פתק כזה, כמו שאני קיבלתי.
על תופעת ההשתמטות אתם אומרים "הכתובת על הקיר". ואני אומר לכם, "אם בארזים נפלה שלהבת, מה איכפת לכם שאני משתין בקיר?