אפשר היה לנסח את הכותרת קצת אחרת. אפשר היה לשאול בעיני מי מנסים למצוא חן, אבל לכותב זה נראה יותר מדי פרווה, אז הוא בחר בכותרת קצת פרוקטיבית... ובמה מדובר? הספור הראשון הולך כך: השבוע נערכו בחירות פנימיות במפלגה שעל-פי הסקרים, כיום היא הגדולה ביותר בישראל. בעקבות נצחונו הצפוי של המועמד המוביל, הוא החליף במפתיע את מיקומה של מסיבת העתונאים ובאותה הזדמנות מנע מיריביו את הכניסה לאולם בו נערכה. הוא גם מתכוון לפעול לסילוקו של מתחרהו ממפלגתו. כך לפחות דווח בתקשורת.
הספור השני נשמע קצת יותר פיקנטי והרבה יותר מבזה; עתונאית ישראלית השתתפה במסיבת עתונאים שנערכה בפסטיבל ג'רש בירדן, ניצלה את ההזדמנות כדי להחמיא לזמרת הערביה שהתראיינה שם, ולאחר שהזדהתה כישראלית, שאלה אותה אם תואיל לבקר ולהופיע בישראל. בתגובה, גורשה העיתונאית הישראלית מן האולם.
מה הקשר בין שני הספורים, אתם שואלים? ובכן, הח"מ נוטה לראות בשני הספורים שני מבנים הניצבים על אותו יסוד רעוע של ניסיון למצוא חן בעיני הזולת, לקבל ממנו כבוד, תוך ויתור מוחלט על הכבוד העצמי, או לפחות השעייתו הזמנית. ניסיון שלעולם אינו יכול להצליח, כי 'הרודף אחר הכבוד - הכבוד בורח ממנו' כידוע.
שני הספורים פורסמו באותו יום (רביעי) בו קראנו בפרשת השבוע את החלק היומי המסתיים בפסוק (דברים י"ח): [יג] תָּמִים תִּהְיֶה, עִם ה' אֱלֹקֶיךָ. ורש"י מפרש: התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו: ניסיון לתכנן את העתיד ברמה של 'אם אעשה כך אזכה לכבוד ממי שעד עתה נמנעו מלכבדני ואולי אף ביזו אותי', זה בדיוק הפוך מן התמימות הנדרשת מיהודי, וזה לא יכול להצליח. כי כדי לזכות בכבוד, צריכים קודם לתת כבוד. חז"ל (פרקי אבות ד') מורים לנו כי הדרך לזכות בכבוד רצופה בנתינת כבוד לזולת, איזה הוא מכובד--המכבד את הבריות, שנאמר (שמואל א, ב): כִּי-מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ.
את הפסוק הזה אומר שמואל הנביא בהקשר של זלזול בכבוד ה' ולאו דוקא בהקשר אנושי בינאישי. אז איך זה שייך לענייננו? ובכן בהמשך הפרק אמר לנו ר' יוסי: כל המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות; וכל המחלל את התורה, גופו מחולל על הבריות.
התורה קדמה לעולם ומימלא גם לאדם. לפיכך, לכבד את התורה, פירושו לכבד משהו שהוא במובהק, קודם לאדם ולמעלה ממנו. המכבד את התורה, יכבד את כל הבריות באשר הן, פשוט מפני שהן נבראו על-ידי הבורא יתברך. מתוך כך הוא יכבד כמובן גם אנשים, אבל לאו דוקא את דעותיהם. הוא לא ינסה למצוא חן בעיני מישהו תוך יצירת רושם שקרי כי הוא אוחז בדעותיו. במלים אחרות, כבוד לאדם, לכל אדם, בהחלט כן. התרפסות בפניו - בשום אופן לא. והדברים מעוגנים היטב בפרשות של השבועות האחרונים בכלל ובזו של השבוע בפרט. בםרשה שלנו יש כמה וכמה 'מקרים ותגובות' בלשון ימינו.
ונתחיל מהסוף, כלומר מסוף הפרשה (כ"א): [א] כִּי-יִמָּצֵא חָלָל, בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל, בַּשָּׂדֶה: לֹא נוֹדַע, מִי הִכָּהוּ. אם וכאשר יִמָּצֵא חָלָל. אצלנו, למרבה הצער, זה לא נדיר כל כך, והשאלה היא מי לוקח אחריות? הנה מה שמורה לנו התורה: [ב] וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ, וְשֹׁפְטֶיךָ; וּמָדְדוּ, אֶל-הֶעָרִים, אֲשֶׁר, סְבִיבֹת הֶחָלָל. אחר כך הם עושים שם איזה טכס כפרה, ומקנחים בהתנצלות: [ז] וְעָנוּ, וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ, לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ. (רש"י): (ז) וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה. רק אחר כך הם יכולים להתפלל ולבקש: [ח] כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-פָּדִיתָ, ה', וְאַל-תִּתֵּן דָּם נָקִי, בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל; וְנִכַּפֵּר לָהֶם, הַדָּם.
ומה קורה אם וכאשר נודע מיהו הרוצח? (פרק י"ט) אם זה בשוגג, בלא סכסוך קודם ואפילו בלא היכרות מוקדמת, הוא בורח אל עיר מקלט וניצל. אבל אם מתברר שהרג בכוונה, מחזירים אותו מעיר המקלט ודנים אותו למוות. בשום מקרה לא מגלים הבנה למניעיו של רוצח. ו-עוד משהו, אין גם מושג של עיסקת טיעון. נו, עכשיו, מי שרוצה שישווה את זה לניסיון ההתחנפות של העיתונאית אל אותה זמרת ודרכה "לעולם הערבי" הרצחני בכלל. מבחינתם, היא חרגה מן המעמד שהוקצה לה, מעמד של בת חסות נסבלת בקושי, ועל כן גורשה. מזלה שכך זה נגמר.