זה החל עוד בשנות החמישים של המאה הקודמת, זמן קצר לאחר קום המדינה. בתל אביב של אז הסתמנה, לראשונה, תסמונת ההרס העצמי של איכות הסביבה. באותן שנים זוהם ימה של תל אביב במי השופכין של הביוב המרכזי ומאז, עד עצם היום הזה, לא עלה עוד בידיו להתאושש מהם.
המחדל הנורא הזה יוחס לראש העיריה דאז, ישראל רוקח, איש מפלגת "הציונים הכללים". מפא"י, מפלגת השלטון של אותם הימים, תבעה את התפטרותו המיידית - כמאמר סיסמת הבחירות המוניציפאליות שלה: "רוקח רוקח היה בן-אדם, שב בתל אביב וטהר את הים. עבודה זו רבה ואין לך פנאי, הנח את ראשות העיריה למפא"י". אז בצד העובדה שרוקח אכן שילם את מחיר המחדל - שילמה אותו, למעשה, המדינה כולה.
מים רבים זרמו מאז בירקון. הנחל התל אביבי, הנשפך אל הים התיכון, הפך, בהכרח, גם הוא למזוהם. מי שרחצו, או הפליגו בו בסירות, מצפון תל אביב עד לשבע טחנות ברמת-גן, נאלצו מהר מאוד לחדול מכך. ומי שבכל זאת העז - הסתכן במחלת הבילהרציה.
אלא שזיהום הים התיכון והירקון היו רק הסיפתח. בעקבותיהם זוהם גם נחל הקישון. הדגה בו נפגעה וחמור מזה - אלה שצללו בנחל, ובהם אנשי הצפרדע של חיל הים, שילמו את המחיר הכבד: לא מעטים מהם לקו בסרטן.
ממש באותן השנים המטנו על עצמנו צרה חדשה, בשל מבני האסבסט, שנועדו, בעיקר, לאיכלוס העולים החדשים. בדיעבד העידה הסטטיסטיקה על מספר גובר והולך של חולי סרטן בקרב דייריהם, ועד שמשרדי איכות הסביבה והבריאות נזעקו לעניין - כבר עלה מספרם של אלה שנאלצו לשלם את מחיר המחדל בחייהם.
ואם בעולים חדשים עסיקנן - איך אפשר לשכוח את ריסוסיהם בדי.די.טי., כמצוות השלטונות, בשל החשש מצרת הגזזת שפקדה אותם. לימים התברר כי ההשלכות של הריסוסים האלה היו, לא אחת, קטלניות יותר מהגזזת עצמה, ורבים מהעולים שרוססו נאלצו להתמודד עם גידולים קשים שבהם לקו.
כאילו לא די בכך - שמן נוסף למדורה נשפך, בעצם הימים האלה, עם חשיפת תחקיר ערוץ 10 בטלוויזיה על מחדל צינורות המים בבתי המגורים. באותו תחקיר נחשף כי בבתיהם של דיירי שכונות-יוקרה, כמו רמת אפעל, מותקנים צינורות אסבסט, האסורים (כיום) לשימוש, בשל הסיכון הבריאותי הטמון בהם. לא מעטים מדיירי רמת אפעל, ששתו מים מצינורות אלה, או שהתרחצו במקלחות הביתיות, לקו בסרטן הלבלב. בעקבות גילויי התחקיר, יעצו משרדי איכות הסביבה והבריאות לדיירי הבתים ברחבי הארץ להקדים רפואה למכה ולהחליף, מעת לעת - גם אם לא מדובר בצינורות-אסבסט - את מסנני המים שבמקלחותיהם, באשר מסתתרות בהן בקטריות רבות.
ואם במים עסקינן, כאן המקום להזכיר את מחדלי רבות מבריכות השחייה הציבוריות, שבקרקעיתן מותקנת, לא אחת, שכבת-ציפוי אלומיניום - חומר הנחשב למסרטן. לדברי מדענים, האלומיניום מסוכן הרבה יותר מן הכלור, המשמש כחומר-חיטוי, והגורם, אמנם, לצריבות אצל בעלי אלרגיה, אך נחשד עם זאת לחומר מסרטן.
לא מכבר פורסם ברבים כי בתכשירים להגנה מפני קרינת השמש אין כדי למנוע את מחלת הסרטן ויצרניהם נצטוו להסיר מהם את הבטחת ההגנה מהחלה הטבועה עליהם.
ולא הזכרנו, עדיין, את צרת האנטנות הסלולריות המתרגשת עלינו חדשות לבקרים - אלה הצצות כפטריות לאחר הגשם כמעט בכל פינת רחוב. לפי שעה נטוש ויכוח מר על מידת הסכנה שבהן, במיוחד לטף. היחידים שהחליטו ליטול, עד כה, את החוק לידיהם, היו תושבי כפר דרוזי בצפון הארץ, שהסירו את האנטנות במו-ידיהם, וכך, מן הסתם, נחלצו מאסון בריאותי שעלול היה להתרגש עליהם. בכל יתר המקרים נאלצים הדיירים לנהל מאבקים מרים ומתישים עם החברות הסלולריות, כמו גם עם הרשויות המקומיות, שבשטחן הן מוצבות - ובדרך כלל ללא הצלחה יתרה.
ועוד צרה: הריסוסים וההזרקות במוצרי המזון. לקשישים שבנו זכורים, עדיין, ימי קום המדינה, כאשר, למרות הצנע, תפוח היה תפוח ועגבניה היתה עגבניה. היום אלה מוטציות, פרי-יצירתם של מדעני החקלאות, העושים בהם ניסויי-פוריות, והמייפים אולי את צורתם החיצונית ומגרים את התיאבון, אך פוגעים בטעמם המקורי. ואם לא די בכך - להזרקות של אנטיביוטיקה לעגבניות, כמו גם לבשר הודו, עלולות להיות השלכות קשות על בריאותנו.
אז, במחשבה שנייה, כדאי, אולי, בכל זאת לחזור כמה שנים טובות אחורה ולהעדיף את התפוח, שכרסמה בו תולעת, ושהיה, בכל זאת טעים הרבה יותר ומסוכן הרבה פחות מן התפוח של היום, המרוסס והמוזרק.