הוויכוח הציבורי על הרפורמות הנדרשות במערכת המשפט ועל מעמדו של בית המשפט העליון אינו ויכוח בין אלו המבקשים לפגוע במערכת המשפט ובין אלו המחרפים נפשם להגן עליה. אין מדובר במלחמת בני אור בבני חושך, אלא בוויכוח בין תפיסות שונות ביחס לתפקידיה של מערכת המשפט במדינה. ויכוחים דומים מתנהלים גם במדינות בעלות מסורות משפטיות מבוססות יותר משלנו. אין להימנע ממחלוקות ועימותים, אך הוויכוח חייב להיות רציני, ענייני וחף ממניעים אישיים ומפגיעות בעלות אופי אישי.
בחרתי ברשימה זו להתמקד בבעייתיות ההצעה להקים ערכאת ערעורים, בין בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון. התפקיד שנועד לערכאה זו הוא הטיפול ברובם המכריע של הערעורים האזרחיים, הפליליים והמנהליים. הקמת ערכאת הערעור המוצעת תותיר לבית המשפט העליון את ההכרעה בסוגיות משפטיות עקרוניות בלבד.חשיבותה של ההצעה מבחינתה של מערכת המשפט עולה לאין ערוך על כל נושאי הויכוח הנטוש כיום ומפליא הדבר שטרם החל הוויכוח בהצעה זו.
כפי שהובהר בחלקה הראשון של הרשימה יש להתנגד באופן נחרץ להצעה להקים ערכאת ערעור נוספת. הצעה זו נולדה בחטא עקב צרכים או אינטרסים של בית המשפט העליון, מבלי לתת את הדעת על האינטרסים של כלל מערכת המשפט ושל החברה הישראלית. כבר מטעם זה ההצעה פסולה בתכלית, אך הטעם האמיתי לשלילת ההצעה הוא הטעם החברתי.
לבית המשפט העליון, בעיקר בתפקידו כערכאת ערעור עליונה, נועד תפקיד מרכזי ומכריע ביצירת "המשפט המקובל" המקומי. הלכה שנקבעה בבית המשפט העליון מחייבת כל ערכאה ומערכת המשפט נזקקת כאוויר לנשימה לקביעת הלכות מחייבות בסוגיות המשפט השונות. רוב הסוגיות המשפטיות שבהן נדרשת הכרעה מחייבת לא יזכו לעניין רב בציבור. כיצד יש לפרש תקנה פלונית? מהי הגישה הנכונה לפרשנות חוזה? איך להעריך נזק במקרים מיוחדים? מהו אי גילוי נאות במו"מ לכריתת חוזה ביטוח? ועוד אינספור בעיות שגרה, שההכרעה בהן חיונית על-מנת להדריך את בתי המשפט ובעלי דין ביחס למקרים דומים בעתיד.
שיטת המשפט שלנו מבוססת על הוראות חוק כלליות הטעונות פרשנות מחייבת ובחלקה גם על מסורת משפטית והלכות שעוצבו ללא עיגון מפורש בחוק ["משפט מקובל"]. שיטה זו נזקקת כל העת ליד מנחה הקובעת את המצב החוקי המחייב. קשה להסביר זאת לעתים לציבור שאינו מצוי במשפט, עד כמה ההיזקקות להנחיות מחייבות של בית המשפט העליון מהווה חלק בלתי נפרד מעבודת השופט בערכאות הנמוכות ועורך הדין המופיע בפניו. כל המצוי במשפט לא יפקפק בכך.
בעבר נדונו רובן המכריע של התביעות הפליליות והאזרחיות בבתי המשפט המחוזיים כך שניתן היה לערער בזכות על הכרעותיהם לבית המשפט העליון, שהיה מעורב עמוקות במציאות המשפטית בערכאות הנמוכות ויכול היה להנחותן בכל המקרים הטעונים הנחיה. ככול שהורחבו סמכויות בית משפט השלום התרחק בית המשפט העליון מחיי היום יום במשפט וכך נושאים חשובים מאוד שהיה מקום כי יובאו להכרעתו המחייבת אינם מגיעים להכרעתו. למרות זאת, עדיין שומר בית המשפט העליון על קשר ממשי עם הבעיות בהן נתקלת מערכת המשפט וממשיך להנחותה.
רובם המכריע של עורכי הדין הפעילים כ20 שנה ויותר יודעים כי ברבות השנים הם פקדו פחות ופחות את בית המשפט העליון, הואיל ורובם המכריע של הערעורים מתברר כיום בבית המשפט המחוזי. כאשר מבקש צד להביא להכרעה בעליון שאלה משפטית, שנדונה תחילה בבית משפט השלום, עליו לקבל רשות ערעור מבית המשפט העליון ורשות זו ניתנת ביד קפוצה ובמשורה.
אזרח שהפסיד בדין ואשר ירצה לערער על פסק דין של בית משפט שלום לבית המשפט המחוזי יגלה כי עליו להפקיד סכומי כסף גדולים כערובה להוצאות ערעור ולאגרת בית משפט. לדוגמא- פועל שנפגע בתאונת עבודה שנדחתה תביעתו לפיצוי בשל קביעת חוסר אחריות משפטית, ייאלץ לשלם כ20,000 ש"ח לצורך הגשת ערעור למחוזי וסכום זה כולל אגרות בית משפט אך אינו כולל הוצאות שנפסקו נגדו ואינו כולל שכר טירחת עו"ד.
לבנקים וחברות ביטוח וגופים כלכליים אחרים הוצאה כספית בסדר גודל כזה אינה בעיה כלל. לאזרח המשתכר כ-4,000 ש"ח לחודש זו הוצאה גבוהה שמעבר ליכולתו ורבים רבים מוותרים על הגשת הערעור בשל העלות הגבוהה. נציין כי בקשות המוגשות להקלה בשל מצב כלכלי אינן זוכות להיענות רבה. נזכיר גם כי למעלה ממחצית המשתכרים מרוויחים הרבה פחות מהשכר הממוצע במשק.
באופן טבעי עלות ערעור לבית המשפט העליון גבוהה באופן משמעותי ומרתיעה כבר כיום מתדיינים רבים חסרי אמצעים לממן ערעור. הקמת ערכאה נוספת לערעורים בין בית המשפט המחוזי לעליון תגרום לכך שהאזרח הרגיל לא יגיע לעולם להישמע בבית המשפט העליון, גם אם בפיו טענה משפטית המחייבת הכרעה, הואיל והוא לא יוכל לעמוד בעלויות הכרוכות בכך.
המקרים שבהם יוכל אותו אזרח להתייצב בבית המשפט העליון יהיו המקרים שבהם יעמוד כמשיב בפני גוף כלכלי חזק היכול להרשות את התענוג. בדרך זו בית המשפט העליון יהפוך במהירות רבה מאוד לבית המשפט של החברות הגדולות והאלפיון העליון ובמידה רבה תהליך זה כבר קיים כיום.
תוצאה מסתברת של מצב דברים זה תהיה הטיית פסיקת בית המשפט העליון שהיא בלבד מהווה הלכה מחייבת, לטובת הגופים הכלכליים החזקים. תוצאה זו תיגרם עקב יכולתם של גופים אלו למן עלויות הערעור בערכאה רביעית, לרבות עלויות ייצוג נכבדות ועקב יכולתם לברור לעצמם את המקרים הנוחים ביותר להכרעה שיפוטית.
בניגוד לאזרח הפרטי, גופים כלכליים גדולים הינם מתדיינים סדרתיים והם יודעים היטב באלו מקרים כדאי להם לערער ובאילו מקרים עדיף להימנע מהכרעה. כאשר יהפוך בית המשפט העליון לערכאת ערעור ברשות יוכלו גופים אלו לנצל את כוח הבחירה ועדיפות כוחם הכלכלי על-מנת להבטיח הלכה נוחה לאינטרסים שלהם.
הסבת בית המשפט העליון לערכאה רביעית לערעורים ברשות תיצור פער יכולות בלתי ניתן לגישור בין האזרח ובין הגופים הכלכליים הגדולים, או המדינה. תהליך זה יביא בהכרח לסלקציה טבעית בסוגי העניינים שיובאו להכרעת בית המשפט העליון וסלקציה זו תפעל באופן המובהק ביותר נגד האינטרסים של האזרח הרגיל ונגד החלשים בחברה. בית המשפט העליון ייהפך בהכרח למועדון סגור של שופטים עליונים ופרקליטי צמרת יקרים וטובה לחברה הישראלית לא תצמח משילוב זה.
ייתכן כי לצורך הרגעת דעת הקהל תכלול ההצעה מן הסתם מרכיב של התחשבות במיעוטי היכולת אשר במקרים מיוחדים יורשו להציג את כף רגלם בבית המשפט העליון ממש ולא במסגרת סיור מודרך בבניין. אין לתת אמון בהקלות מיוחדות שיוצעו-אם יוצעו. כפי שהובהר בחלק הראשון של הרשימה ניסיון העבר מוכיח כי כאשר נתונה לשופטים בערכאת ערעור האפשרות החוקית לחסום הגשת ערעורים הם נוטים מאד לעשות שימוש באפשרות זו. בכל מצב שבו יהיה צורך בקיצוץ מספר הפונים לבקש סעד מהערכאה הרביעית, דהיינו בית המשפט העליון, יקוצצו תחילה ההקלות לחסרי היכולת.
ההתנגדות להצעה להקים ערכאת ערעורים נוספת ולהסבת בית המשפט העליון לערכאה רביעית חייבת להיות נחלתם של כל אלו שעדיין סבורים כי ישראל צריכה להתקיים כמדינת רווחה למען כלל אזרחיה. ההצעה האמורה תהפוך את בית המשפט העליון למועדון הון-שלטון בו ייקבעו הנורמות היסודיות של החברה הישראלית ללא התחשבות וזיקה לרובו המכריע של הציבור. יש לעשות כל הניתן על-מנת למנוע מימוש הצעה מסוכנת זו.
