X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
יומן ראשי  /  מאמרים
האם אנו נוהגים או אמורים לנהוג לפי העיקרון המקראי המקובל גם על מאמיני הדתות בדבר "עין תחת עין ושן תחת שן"? עובדות החיים המודרניים מראות כי התמרנו ציווי קדום זה במערכת תגובות חלופיות
▪  ▪  ▪

ראשית דרושה הבהרה, בתגובה המידתית הידועה גם כתגובה פרופורציונלית עסקינן. השכם והערב נדרשים אנו לנושא זה בכל תחומי חיינו לאמור, עד להיכן אנו אמורים להגיע בתגובתנו לאירוע חריג בו אנו מעורבים.
ניתן להדגים זאת בפשטות באמצעות אירוע אשר כולנו ודאי חווינו פעמים רבות. הנהג "השני" "חתך" אותנו בכביש ואנו "רותחים". מה נעשה? נחתוך חזרה ונראה לבן העוולה מהיכן עושה הדג את צרכיו, או לחילופין ננענע ראשנו במיאוס, נפטיר לעצמנו את אותו "הלא ראוי לדפוס" ונמשיך בדרכנו. רובנו יבחר באפשרות השנייה וישכח מהעניין. מיעוטנו הזעום יבחר באפשרות הראשונה אשר הינה היפוכה של תגובה מידתית וכבר ראינו מקרי אלימות קשה בין נהגים כתוצאה מכך. רובם המכריע של הפרטים הנדרשים לשיקול המידתי אכן ישקלו בחיוב את נושא ביטחונם האישי או רווחתם ואכן כך ינהגו, בצורה הולמת ומידתית.
לא כן הדבר בנושא הביטחון הציבורי או הלאומי, כאו הדברים מעט יותר מורכבים מפאת הצורך לשקול את טובת הציבור אשר באספקט כולל יותר הינו בעל השפעות שליליות אפשריות ארוכות טווח יותר על קובץ פרטים רב.
האם אנו נוהגים או אמורים לנהוג לפי העיקרון המקראי המקובל גם על מאמיני הדתות בדבר "עין תחת עין ושן תחת שן"? עובדות החיים המודרניים מראות כי התמרנו ציווי קדום זה במערכת תגובות חלופיות אשר אמורות להיות הומניות יותר מהמדרש התנ"כי הפשטני ואכן כך הינן במקרים רבים, אך לעתים אנו גולשים לחוסר פרופורציה בתגובתנו הכעין מידתית ודווקא לשלילה. יתרה מזאת, בהמשך ניראה כי אנו מפקירים לעתים ובבלי משים את בטחוננו והקולקטיבי-הלאומי וכנגזרתם, ביטחוננו האישי מפאת מעורבותנו הריגשית הרחוקה מלהיות מושכלת בנושאי זכויות הפרט מול אלו הציבוריות.
הנושא הציבורי
לכאורה לכל מעשה עוולה נפשע ותג-מחיר העונש התואם לו ולא היא. גם אם יפורסם תקנון ענישה בסיגנון מחירון הסופרמרקט המזווג כל עונש לפשע אשר בוצע, עדיין אנו מאפשרים מרווח שיקול דעת לשופט בבואו לקצוב את העונש הראו. אך בכך לא מסתיים העניין. החברה המודרנית מתיימרת לחנך ולא רק להעניש כפשוטו ומשכך מאפשרת לשופט את שיקול הדעת לקצוב עונש מרתיע בבחינת "למען יראו ויראו" אשר אינו תמיד תואם את תוצאות הפשע.
הדבר בולט כיום בנושאי עבירות מין, קלות כחמורות, אשר החברה בה אנו חיים מעודדת ענישה קשה ומרתיעה, לעתים שאינה מידתית, המיועדת לשגר מסר מרתיע לאותם אשר רעיונות עיוועים מסוג זה מקננים בראשם. מאידך בולטת הענישה אשר נראית לעיתים כרחמנית ואנמית המושתתת על אותם אלו הנאשמים ברצח בכוונה תחילה, המהווה ניגוד בולט לגישת "עין תחת עין" הקדומה, והמאפשרת להם לשוב לחיים תקינים-נורמטיביים לאחר תקופת ענישה קצובה אשר אינה עולה משמעותית על העונש המושת על אנסים קשים למשל.
ההבדל בין המקרים הוא ברור, בדוגמה הראשונה, תוצאת הפשע ניתנת לתיקון ברוב המיקרים והקורבנות העוברות תקופת שיקום חוזרות לחיים כעין תקינים מי יותר ומי פחות, לעומת המקרה השני, בו חיים שנקטפו לתמיד, ללא דרך חזרה, הכוללים סבל שאינו מסתיים לעולם בעבור קרובי הנרצח.
המסקנה הברורה משתי דוגמאות הקצה לעיל הינה כי תגובתנו המידתית הציבורית הינה אך ניגזרת של 'מצב תודעתי' נתון של ציבור מוגדר ולכן נתונה לתנודות המושפעות מזמן, מקום והעדפות החברתיות הנגזרות מאותם פרמטרים. קיימים מקומות בעולמנו האופייניים יותר לאזורים נחשלים עד מתפתחים למשל בהם רואים אונס כשעשוע לגיטימי כמו גם רצח והמבצעים נחשבים שם לגיבורי תרבות.
אם בנושאים הציבוריים אנו מתירים לעצמנו תגובות שאינן מידתיות, על אחת כמה וכמה הינן כאלו כאשר דנים אנו בנושא התגובה המידתית בבואנו לבחון את האספקט הלאומי אשר הוא הינו נושאו החשוב והבולט של מאמר זה.
הנושא הלאומי
כאן אנו מבולבלים ומתבלבלים. אנו נוקטים בגישת "סלט העקרונות" מבלי יכולת לבור התבן מן הבר. אין עוררין על כך כי במלחמה קונבנציאלית כפשוטה, נושא התגובה המידתית אינו עולה כלל על הפרק. יעודו של הצבא הינו להשיג הכרעה בשדה הקרב תוך הפעלת הכוח ביעילות מירבית ובעשותו כן הינו ממלא את יעודו אשר הוגדר לו ע"י שולחיו, ד'היינו הציבור במדינת הלאום הדמוקרטית.
הרי לא יעלה על הדעת כי שרשרת תגובות מידתיות משני הצדדים תגרומנה לחוסר הכרעה לעולם ועד. המלחמה חייבת להסתיים בצורה זו או אחרת ובזמן סביר. הרי איננו חפצים להלחם עד אחרית הימים תוך ספיגה חריגה של אבדות, הדבר נהיר וכך עלינו להבין למשל את הרקע הפרגמטי להפצצות דרזדן, הירושימה ונגסקי במלחמת העולם השנייה.
להוותנו, מלחמות קונבנציאליות-מסורתיות כהגדרתן הישנה אינן תקפות עוד בכל המקרים. במלחמה המודרנית החזית היא העורף והעורף הוא חזית, יקשה עלינו מאוד להפריד בין השניים ומשום כך נושא התגובה המידתית עולה לעיתים מזומנות, אם כי זו לא בהכרח מהווה שיקול המכריע את הכף. המלחמה האחרונה נגד החיזבאללה מגבירה חשד כי שיקולי התגובה הפרופורציונלית אכן כן הכריעו את הכף ובמקרה זה לרעתנו.
תחילתה של מלחמת לבנון 2 היתה מבטיחה, חיל האוויר מתח שריריו והראה לכולם את שהוא יודע היטב למשך היומיים הראשונים אך לאחר מכן? לך תדע, אולי גבר ייצרו הרע של רמטכ"ל חיל האוויר ברצונו להוכיח כי אבד הכלח על תפיסת הקרב היבשתי, או שפשוט שכח בוזגלו מהמפקדה את תיק תוכניות ההתקפה היבשתית שהיתה מחויבת המציאות ומשכך ד'לית ברירה המשיכו באינרציית ברירת-מחדל חיל האוויר, או שאולי, רק אולי לחש מישהו באזני אותו המישהו חסר הכישורים והכישלונר הסידרתי אצל ההגה בדבר הצורך בתגובה פרופורציונלית נגד החיזבאללה.
הם יורים טילים עשירי כדורי מיסבים כ'אש מנגד' לעבר אוכלוסיה אזרחית ואנו יורים פגזים וטילים מצרריים 'כאש מנגד' נגדית ובא לקהיליה הבינלאומית גואל. אהה, כמעט שכחנו את תושבי הצפון הנמלטים מאימת הקטיושות, כלאמור אנו לא שכחנו אך זה העומד בראש הממשלה שכח גם שכח או יותר גרוע, פשוט התעלם מהם בבוזו האופייני.
ושוב לחש מישהו באוזנו של המישהו כי בכלל גם תושבי דרום לבנון הרי נמלטים גם הם מכפריהם ומשום כך קיבלנו תוצאות מידתיות להלל. נראה כי הקהילייה הבינלאומית דיברה בכפל לשון במקרה זה. מחד, פומבית, עודדו בחצי פה את ישראל למחוץ את החיזבאללה אך מאידך בחדרי חדרים לחצו לכיוון תגובה מידתית, מתוך פזילה לעבר העולם הערבי רווי הנפט, אשר כך ניראה נפלה על קרקע פוריה בקרב רפי הרצון ומבולבלי עובדות החיים בקרבנו.
הרשו לנו לנקוט בלשון ספקולטיבית ולהגג כי הלוחש בסוסים היה לא אחר מאשר אז-עוד-לא-נשיאנו שימון רודף הכיבודים הבינלאומיים אשר לא הפנים וכנראה לא יפנים לעולם כי נבחר לתפקיד הנשיא ולא לכפל התפקידים אשר כה אהוד עליו בבחינת "שניים במחי אחד", נשיא וראש ממשלה על כיסא אחד.
זוכרים את שר חוצם של האמריקנים הנרי קיסינג'ר? זוכרים את העיקרון הפרופורציונלי שלו, הפעם נגדנו, לקראת תום מלחמת יום הכיפורים? הצמד "חמד" שימון (רספוטין?) את אולמרט היכה בנו קרוב לוודאי כאן, בשנת המלחמה האחרונה עם נכלולי הפרופורציה מהדגם הקיסינג'רי מאז.
הבה ונהגג שוב. מעולם לא היה עיקרון 'התגובה המידתית' מיועד לשרת בלבדית את טובת עם ישראל. המושג הומצא ונטבע למטרה עיקרית פרגמטית והיא שרות האינטרסים הזרים של ארה"ב, צרפת, אנגליה ורוסיה במזרח התיכון ע"י מתוגמליהם, סוכניהם-בהחבא בצמרת השילטונית הישראלית ובאירגוני השמאל הפוסט כל דבר בקרבנו. צחוק הגורל הוא כי דווקא אויבינו האיסלאמיסטים מבינים עובדה זו לאשורה בעוד אנו, הציבור הישראלי, טומנים ראשינו בחול ומלהגים כי אלו אך "גשמי ברכה".
בעיית התגובה המידתית דומה ומסתבכת בהתנגשותם של אירגוני טרור עם צבאות סדירים ולא היא, אנו הם המסבכים הנושא שלא לצורך. תגובה מידתית במלחמתנו נגד אירגוני הטרור, החיזבללה והחמאס, היא אם כל חטאת במלחמתנו לקיומנו במרחב השמי. אם החמאס יורה פגז ואנו מחזירים פגז בתמורה (לשטחים פתוחים - אוי לאוזנים שכך שומעות) הרי אנו נוקטים בתגובה מידתית שגויה קרי, כוחנו וכוח החמאס מתאזן ומשכך מה ימנע מהחמאס להילחם בנו לעולם ועד? הרי איננו משיגים הכרעה ובכך משרתים בצורה נפלאה את אירגון הטרור, אך ודאי וודאי שלא את האינטרס הקיומי של עצמנו היכן שהזמן אינו תמיד משחק לידנו.
התגובה המידתית הננקטת בפעולות הצבא הסדיר נגד אירגון הטרור מגמדת באחת צבא גדול ומתוחכם לאותם ממדים שוליים של ארגון הטרור, אך בעוד הצבא הסדיר נתון בסד התקנות והאיסורים הבינלאומיים, משוחרר אירגון הטרור מכל הגבלות חוקיות או הומניות ומשום כך נהנה מיתרונות טקטיים המנועים על הצבא הסדיר.
התוצאה של מצב אנומלי זה היא כי הלכה למעשה היתרון הינו בידי אירגון הטרור המביס את הצבא הסדיר בכל פרמטר מבצעי. היוצא מכך הוא כי באם חפץ הצבא הסדיר להשתוות ואף לגבור על אירגון הטרור שומא עליו להיות משוחרר מהגבלות התגובה המידתית.
דוגמא "טובה" לנאמר כאן היא סיפור תבוסת הטרור הבר-כוכבאי נגד הצבא הרומי. הרומאים תחמו אזורי ארץ מוגדרים בגליל ובפשטות השמידו כל נושא נשק באזור התחום. משסיימו את "הניקוי" האנטי-מידתי וחסר הרחמים באזור אחד עברו לאחר וחוזר חלילה.
עדיין לא הפנמנו די את העובדה כי בכך שאירגוני הטרור נלחמים נגד האוכלוסיה האזרחית הישראלית הינם מבצעים את תפקידם ואף אם איננו מקבלים זאת, מבחינתם הינם נוקטים בשיטות הראויות. צה"ל הוא צבא העם (בקירוב) והעם הוא הצבא ומשכך צודקים הטרוריסטים בנסותם להכותינו בכל דרך אפשרית וזו כוללת גם את הפגיעה הלגיטימית (מבחינתם) באזרחינו.
משכך וכנגזרת מהאמור לעיל עלינו להפנים את העובדה כי רובו המכריע של העם הפלשתיני תומך ב"התנגדות" ובשליחיה, דהיינו אירגוני הטרור ומשום כך הינם כולם עד אחד מטרה לגיטימית עבורנו. כפי שצה"ל הוא צבא העם ולא יוכל להתקיים ללא תמיכת הציבור מאחוריו כך בדיוק איגוני הטרור לא ייתקיימו ללא תמיכה ציבורית פלשתינית מאחוריהם ומשכך אנו כולנו וכך אף הם כולם מטרות לגיטימיות במלחמה הישראלית-פלשתינית.
ובכן מדוע אנו עדיין מתעקשים על תגובות מידתיות? אכן חידה היא אשר אינה מצביעה על חוכמה יתרה בקרב מנהיגינו ו"יפי נפשנו". חיבוטי הנפש של "הומנינו" טובים כולם לתקופה של פוסט ניצחוננו על הטרור אך בוודאות מצמררת מקרבת את סופנו כעם ריבוני בארצו באים אך נמשיך ונתעלם מהתופעה בעוד מלחמת הטרור משתוללת סביבנו. כבר אמרנו "מי שמרחם על אכזרים סופו שמתאכזר לרחמנים" הלא כן? נו, אז אמרנו.
אנו עדים לאחרונה לכתבות על גבי ניירות עטיפת הדגים לאנשים חושבים הנוטפות דבש ודמע אודות ילדי עזה המסכנים (ללא מרכאות, רק הפעם) אשר משלמים בדמם את מחיר איוולת מנהיגיהם. כל הכתבות מגלות קוצר עט להסביר את הסיבות האמיתיות והאובייקטיביות לסבל ילדים אלו. כל הכתבות מתעלמות מהעובדה כי מדובר כאן בסופו של יום איזו אם תבכה על ילדיה, זו הישראלית אם זו הפלשתינית.
כל הכתבות פונות לצד הישראלי בטרוניות קשות ומעמידות פנים שקריות בניסיון לשכנע כי אך יחדל הצבא "הכובש" (לא יצאנו מעזה, או רק הפכנו סנילים?) מפעולות ההרג חסר ההבחנה של ילדי עזה המסכנים. כל הכתבות משכיחות עובדת יסוד והיא כי "עניי עירך קודמים" ובכך בעקיפין מפמפמות את התזה כי עלינו להושיט צוורנו לשחיטה (סליחה, צווארם של תושבי שדרות והנגב המערבי כמובן) ובלבד שילדי עזה המסכנים ואמהותיהם המסכנות לא פחות יזכו לחיי שיגשוג ושלווה.
סיכומו של דבר
אנו כולנו מתעקשים להסביר בתגובות מלומדות כי מלחמת צבא סדיר בכנופיות טרור הינה מלחמה שונה מהמקובל בכל המובנים, אך שוגים השכם והערב בהכרת העיקרון החשוב ביותר והוא כי בסופו של יום מעבר לכל חיבוטי הנפש התמוהים אם מוצדקים בהקשר דנן, זה 'או הם או אנחנו' כבימים ימימה מאז ימי 'עם עולם' ומשום כך עלינו לחתור בכל האמצעים העולים בקנה אחד עם החוק הבינלאומי להשגת המטרה האולטימטיבית דהיינו, ניצחון על הטרור או הכלתו במדה כזו אשר תאפשר לנו חיים תקינים בגבולותינו. אה כן, למי שעדיין לא הפנים, החיים בשדרות וישוביי הנגב המערבי אינם ראויים להיקרא חיים תקינים.
עלינו להכיר בכך כי "משחק" המלחמה ביננו לבין הפלשתינים הינו אך לכאורה 'משחק סכום אפס' אשר בו אנו כולנו משחקים לידי מדיניות ערבית מזרח תיכונית צינית המגובה באינטרסים מעצמתיים אשר טובתנו הינה אך היבהוב קלוש, אם בכלל, על מסכי הרדאר שלהם. הפסקת הלחימה מצידנו עם סיום "ההתנגדות" מהצד הפלשתיני אין פרושו הכחדת אחד מהצדדים, הפתרונות לסיכסוך קיימים ובהשג יד למרות שניראה בוודאות רבה כי 'דורות המדבר' משני הצדדים חייבים לעבור מן העולם לפני יישום פיתרונות רעננים ופרגמטיים אפשריים. וכן, להוותנו הדבר עלול להמשך זמן רב.
אירגוני הטרור לא הפנימו עדיין פריכותה של סברתם ומלחמת לבנון השניה תרמה רבות לאמונתם כי ישראל אינה יכולה לטרור וסופה להתחסל. זהו עוד פן שלילי של מלחמת לבנון השנייה אשר כשלונה המהדהד מצידנו כפי הנובע ממסקנותיהם של אויבינו וכפי שאנו סוברים כמותם, גרם לדחיקת ולדחיית האפשרות לשלום ביננו לבין שכנינו בעוד דור או שניים מעבר לצפוי עד מלחמה זו.
כשלון המלחמה ותוצאותיו חייבים ללמדנו שוב כי החלש סופו לחיסול במרחב השמי איסלמיסטי, רק החזק שורד ומשום כך עלינו לוודא כי אויבינו ישתכנעו כי אינם יכולים לנו לא כעת ולא בעתיד. רק שימעו את תופי המלחמה הסורים משאך הפנימו אלו את העובדה (הנכונה אז) כי אנו היננו למעשה מצג "נמר של ניר" ותו לא. ברי הוא כי מערכת "שכנוע" זו אינה עולה בקנה אחד עם מלחמות בעלות בלמים מידתיים וקשורה בטבורה במלחמות הכרעה נחושות וללא פשרות.

המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים
www.aaronroll.com
[קישור]
תאריך:  17/09/2007   |   עודכן:  17/09/2007
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
איתמר לוין
ממשלות ישראל לדורותיהן הזניחו כמעט לחלוטין את שאלת זכויותיהם של יוצאי מדינות ערב בכלל ואת הפיצוי על רכושם בפרט
ד"ר צ'לו רוזנברג
הניאו נאצים הם תוצרת ישראל. ודאי שהם אשמים בהתבהמות שלהם, אך לא רק הם. הבית, החברה הסובבת, מערכת החינוך, המסרים שבתקשורת שניתן להצליח גם ללא ערכים אנושיים בסיסיים, כל אלה אשמים באותה המידה
גדי גולן
הכרתי הרבה חיילים בצה"ל בתקופתי. אולם להערכתי הצנועה, עוזי היה החייל הטוב ביותר בצה"ל של זמננו
יהונתן דחוח-הלוי
התפיסה לפיה "הבלגה היא עוצמה", וכי ניתן להבליג על פיגועי הטרור כל עוד פגיעתם קטנה, היא היסוד להתערערות כושר ההרתעה של צה"ל מול הפלשתינים וגם בחזיתות אחרות    קיים פתרון צבאי לטרור והוא מצוי ראשית במידת הנחישות של מדינה לממש את זכות ההגנה העצמית וחובתה להגן על אזרחיה.
יורם דורי
על כל אחת ואחד מאיתנו לזכור כי העימות בינינו לבין הפלשתינים לא יוכרע, כנראה, במתקפה צבאית, אלא בשדה האזרחי של יכולת הספיגה
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il