התבשרנו שהממשלה ועיריית ירושלים ישקיעו 19 מיליון שקלים במיזם לניקוי העיר מפסולת בניין. במקום מזבלות יהיו פארקים, במקום עיי בנייה תהיינה חורשות ועוד שכיות חמדה. בקיצור, ירושלים תזכה לחפיפה עם שמפו ומרכך ותהיה סמל ודוגמה לניקיון. איזה יופי. וירושלים היא עיר יפהפיה, ללא עוררין. אם ישנה civitas dei עלי אדמות, הרי אין כל ספק כי "קהיליית האלוהים" נמצאת בעיר קדושה זאת. אך היופי החיצוני שלה מסתיר ישות ארכאית, מנוונת, מנוקבת ככברה שאליה זורמים וממנה מתנקזים ריב ומדון, שנאה וקנאה, להט וטרוף. עיר שאוכלת יושביה והם אוכלים אותה. ועל זה היא חיה וקיימת. נושמת "אוויר צלול כיין" ורושפת לשונות אש וגופרית.
ירושלים היא במידה רבה לא "מטרופוליס" אלא "מורטופוליס". עברה וההווי שלה נמצאים קבורים, ואין שבוע שאין בו גילוי חדש. אך על כגון אלה ניטשות מלחמות. דם נשפך על מנהרה להולכי רגל, זעקות שבר על כרייה כאן וחפירה שם, כאילו שמן המעמקים תבוא הישועה, כאילו "הקדושים והטהורים כזוהר הרקיע" יקומו לתחייה ויהפכו אותה סמל לאחווה אנושית, מקדש לעלייה לרגל של כל עמי תבל.
ואם כבר בא השר חיים רמון ומצהיר כי כדי שירושלים תהיה יהודית עלינו להיפטר מן "השמורה" שבה חיים יותר מ-100.000 פלשתינים, מקימים מהומה, שכן רוצים לאכול מן העוגה ולשמור על שלמותה. וככה, שר התחבורה, שאול מופז, השכווי התורן בקדימה, שעשה מעט מאוד להקל את החנק התעבורתי בבירה, אומר כי "ירושלים אינה עסקת נדל"ן." היא כן, וכבוד השר העניק לי מנוף, מכיוון שאני דווקא רוצה להתייחס לירושלים של מטה ממש. המקום שבו אנשים חיים, עובדים, עוברים, שבים, נוסעים בתחבורה ציבורית מקרטעת, נושמים אוויר - עיר מגורים. וירושלים זאת היא שטח הפקר. קואליציה מוזרה של העיריה, מערכת אכיפת החוק ומפירי חוק, עושים אותה לכזו.
בדוח על בנייה בלתי חוקית בישראל, מאת יפה נקר (הכנסת- ספרייה שרותי מידע- 2003) מוקדש לירושלים פרק שלם. וככה כותבת המחברת בין השאר: "מחלקת הפיקוח על הבנייה בעירית ירושלים עוסקת באכיפת חוק התכנון והבנייה ופיקוח על בנייה בירושלים והתאמתה להתר הבנייה, כולל ביקורת בשטח, הוצאת צווים, טיפול בצווי הריסה והעברת חומר חקירה ללשכה המשפטית בעיריה לשם הכנת כתבי אישום. הבנייה הבלתי חוקית קיימת במגזר היהודי ובמגזר הערבי בירושלים. הבנייה הבלתי חוקית כוללת בנייה של חדרים, דירות, מרפסות, קומות נוספות, שבילים, גדרות, טרסות, פרגולות, סגירת מרפסות, שניבנו ללא התר בנייה מהעיריה, או בקשות להתר בנייה רטרואקטיבי, תחנות דלק פיראטיות, הפעלת אולמות אירועים ללא רישיון, מבני ציבור ובתי-ספר בשיטת פל-קל, קבלנים ללא רישיון, ועוד.
מקור הידיעות לעיריה על בנייה-בלתי חוקית הוא הודעות של אזרחים (הלשנות) וביקורת של פקחים. מחסור בכוח אדם לאכיפה, עומס של תביעות בבית המשפט לעניינים מקומיים, קשיים באכיפת צווי הריסה, גורמים להתמשכות הבעיה וגידולה, כולל אווירת ההפקרות בקרב עברייני הבנייה שאינם חוששים מגובה הקנסות המוטלים עליהם, לעומת הרווחים הגדולים מהבנייה הלא חוקית.
עיריית ירושלים מגבירה את האכיפה והפיקוח בנושא הבנייה הבלתי חוקית ומבצעת הריסות מבנים ברחבי העיר במגזר היהודי והערבי. ב-2002 הוגשו ע"י עיריית ירושלים 2,600 כתבי אישום לעומת כ-1,000 בשנת 2000, 1,100 בתל אביב ו-850 בחיפה.... העונשים כרוכים בקנסות כבדים, הריסות של המבנים הבלתי חוקיים, ו-2 מקרים תקדימיים של מאסר בפועל של אנשים שבנו ללא אישורי בנייה מהעיריה..."
הדוח מפרט את סוגי ההפרות, ודומני שאין טריק ושטיק, אין עיגול שלא מרבעים אותו ואין ריבוע שלא מעגלים אותו, בונים לתלפיות, חופרים למעמקים, מגבנים, מדביקים, מרחיבים גדרות, מזיזים דרכי עפר, ככל שהדמיון מגיע. כל זאת על הבנייה הבלתי חוקית בירושלים היהודית. ויש חלק גם על מזרח ירושלים. אני לא נזקק לנתונים סטטיסטיים מלפני ארבע שנים. אני לא בא אליהם, הם באים אלי, נכון יותר הם נמצאים ממש על ידי. במרחק שתי דקות הליכה ממני אני משקיף על מבנה בן 6 קומות אשר הקומה השישית היא אנדרטה לבנייה בלתי חוקית. פיגומיה והפסולת שנשאת בגובה של חירייה קיימים כבר כשש שנים. ואני תוהה כיצד במסגרת המיזם החדש ליפויי פני העיר ניתן יהיה לשתול למעלה גן או שמא יקימו גשר מיתרים אשר יחבר בין בתים דומים שהקומות העליונות לא קבלו אישורי בנייה והקבלנים, כמו כלבי אשמורת, מחכים להזדמנות.
הגיבנת
לפני שאני מספר את סיפור הגיבנת, אני רוצה להעיר על הביטוי של יפה נקר הממוסגר (הלשנות) שהוא בא כפרשנות למונח נכון יותר - הודעות של אזרחים. הלשנה נחשבת לדבר בזוי ואילו הודעה מתקבלת כאקט לגיטימי. ובכן באזור שלי, שהוא לא אזור טעון טיפוח, דיירים, דומני שעו"ד במקצועם, ומכל מקום "אנשים מן היישוב" (ומבחינתנו אין נפקא מינה - כולם שווים בפני החוק בזכויות וחובות), חיברו שתי דירות, דבר חוקי לחלוטין, אשר רק משנה את גובה הארנונה שלהם. אך בכך לא הסתפקו. כאשר מצויה מרפסת ניתן, חוקית או בלתי חוקית, לסגור אותה. אבל אין כלל מרפסות באגף זה של הבניין. מה עושים כדי שהדירה תהיה מרווחת עוד יותר. בונים. ואכן הדיירים החלו בבניית מרפסת באגף, שכאמור, אין בו כלל מרפסות. זאת לא בהוצאת איזו פרגולה אלא בבנייה נספחת מאבן.
כמה דיירים שאכפת להם (לא "מלשינים") הפנו את תשומת לב ועד הבית והתלונה על בנייה חריגה נשלחה על-ידי ועד הבית ב-4.7.1999. יום לאחר מכן, כלומר ב-5 ביולי, הודיע מנהל חטיבת רישוי ופיקוח, זאב זינגר, במכתב לוועד הבית כי "המחלקה לפיקוח על הבנייה הוציאה צו הפסקת עבודה ב-9.3.99".
הביורוקרטיה אף פעם לא תתחרה במבצע של "חומה ומגדל" של ימינו. וככה,ב-11.7.1999 השיב הוועד כי "בניית החלק החריג הושלמה תוך עשרת הימים האחרונים- משמע כמה חדשים לאחר הוצאת צו הפסקת העבודה". ואכן המנגנון העירוני פעל ב-20.7.1999 כתבה הגברת אהובה שחריה, אחראית על תלונות וסטטיסטיקה כי "בוצע ביקור באתר, המבנה צולם ונמדד, נמסרה התראה, הוכן על-ידי המפקח תיק עברה להגשת כתב אישום, התיק הועבר ליועץ המשפטי לעיריה והמחלקה לפיקוח תמשיך לעקוב עד לגמר התהליך המשפטי." ב-16 באוגוסט 1999 הודיע מנהל חטיבת רישוי ופיקוח, מר זאב זינגר, כי "מפקחי בנייה דווחו כי בגין הבנייה שבוצעה בניגוד לצוו הפסקת העבודה שיפוטי, מכינים חומר להגשת תביעה משפטית."
מאז,כפי שמספרת האגדה, היו זמנים, עונות שנה, אביבים חמים וחורפים מושלגים, והגיבנת הזאת נשארה בגוף הבניין כמו מורסה שהתקשתה, כמו עצם שיצאה ממקומה ועור עבה מחזיק אותה. ואנו מציינים, בלי טקס, מלאת שמונה שנים ל"הצהרת זינגר". אשר לתביעה המשפטית, אינני יודע אם התביעה עומדת או שוכבת, אבל התוספת הדבשתית בבניין צמודה לו במעמד של סטאטוס קוו. מודוס וויוונדי. לא רק "אופרנדי". הנה אפשר לחיות עם זה. מה כבר קרה? חדרו לתחום האווירי של סוריה? בסה"כ תוספת קטנה בחלל הנורמטיבי של הפקרות אורבאנית.
גם בשולי הנדל"ן הבלתי חוקי, יש גם נכסי דניידי בלתי חוקיים. למשל, לקראת סוכות, חלקות של מדרכות, לכול רוחבן, משמשות שוק מכירה של ענפי דקלים לסכך, והולכי הרגל נאלצים לסטות אל הכביש, תוך הסתכנות. עם זאת בכול הקשור בחנייה, שינסה מישהו להחנות רכבו ליד תיאטרון ירושלים, מקום תעבורתי שקט לחלוטין, תוך שתי דקות בצאתו מן הקופה ימצא את תו הדוח מוצמד. הפקח יושב בסביבה מתחת לעץ רענן ואורב. סכך שייך לירושלים של מעלה, מכונית שייכת לירושלים של מטה, באמצע, כאמור, שולטת אנרכיה.
המסקנה היא שראשי העיר הזאת, וזה לא התחיל באורי לופוליאנסקי ואף לא באהוד אולמרט, ואולי דווקא אצל טדי קולק האגדי - כולם נתנו יד להפקרות בעיר הבירה. הכשל בכול מקרה מונח לפתחם. ואם טחנות הצדק טוחנות כה לאט אולי צודק השר פרידמן שצריך לפרק אותן ולבנות תחתיהן טחנות יעילות יותר. והגרוע מכול, כמובן, הוא- אם המשפט הפך למשפח.
ובינתיים אנשי הוואקף והארכיאולוגים חופרים את העבר למטה ואנחנו, תושבי העיר הזאת, הורסים את העתיד מלמעלה.