מובארק והרצח בראס בורקה

לפני 22 שנה, בחג הסוכות, אירע הרצח בראס בורקה שבמזרח סיני. חייל מצרי "משוגע" ירה על קבוצת מטיילים ישראלים, אך חבריו הלא-משוגעים שעמדו לידו לא הפריעו לו עד שנגמרה תחמושתו. נרצחו, בין השאר, השופט חמן שלח ובתו בת ה-12 הי"ד, שמתו רק בשל איבוד דם מפצעים קלים-יחסית, והיו נחבשים ונותרים בחיים אלמלא מנעו המצרים בכוח הגשת עזרה, או אף הגשת מים לשתיה. הם שכבו על חול הדיונה, בשמש היוקדת, וגססו באיטיות. חמן שלח היה חברי-לפלוגה במילואים, איש-אשכולות בעל אישיות מיוחדת, בנו של המשורר אוריאל שלח (יונתן רטוש). כשהתמנה לכהונת שופט שלום הועבר על-פי הנוהל לשרת במילואים כשופט צבאי, אך הרמטכ"ל רפול נעתר לבקשתו להמשיך ולשרת ביחידת הסיור שאהב, אשר בה "כיהן" כמפקד ג'יפ-סיור וכסמל מחלקה. לבסוף נאלץ לוותר בצער, בהבינו כי שירות המילואים שלו יגרום עינוי-דין למתדיינים רבים, שמשפטיהם ידחו בשל יציאתו לשירות. יחד עימו ועם בתו נרצחו אחרים, כולם חברי קבוצת ידידים מישראל שנסעה לטיול נופש בסיני, בעקבות חתימת ההסכם להפסקת-אש המכונה, באופן כוזב, "הסכם השלום". במשך כל אותו יום, לאחר הירי של ה"משוגע", לא עשו השלטונות המצריים מאומה ולא אפשרו לעשות מאומה, והתירוץ היה שממתינים לאישורים "מלמעלה". תופעה זו חזרה ונשנתה גם במקרים אחרים, כמו התאונה של אוטובוס התיירים הערבים מישראל. איש במצרים אינו מזיז שערה בגבותיו, ללא אישור מכל הדרגים, עד מושל האזור ולפעמים אפילו הנשיא. במיוחד אם מדובר בהגשת עזרה, או אף פעולת הצלה, לתיירים מישראל - גם כשהם ערבים-ישראלים (ויש חשד כי במיוחד כשהם כאלה). אם השתנה משהו במצרים בתחום זה, ב-22 השנה שחלפו, השינוי פעוט ואיטי. למה למושל או לבכיר אחר להסתכן בהאשמה כי הוא ":אוהב יהודים וישראלים"? במוצאי אותו יום קשה ראיתי את הנשיא חוסני מובארק מתראיין בטלוויזיה, ונשאל על אירוע הרצח ובכלל זה על מניעת העזרה. הוא גיחך ולגלג על האירוע, וביטל את כל העניין בתנועת-יד. אילו היינו בעלי גאווה לאומית, ואילו היתה הטלוויזיה הציבורית שלנו ראויה לשמה ולא רק לגביית כספינו, היה אותו ראיון חוזר ומוצג ביום השנה לרצח, לפחות כפי שהסרט "גבעת חלפון" מוצג אצלנו בחגים. אותו ראיון קצר ממחיש כראוי את יחסו של מובארק לישראל ולחיי ישראלים, והצגתו היתה מאלצת את ממשלתנו למסור לציבור בישראל הסברים ליחס המיוחד של מנהיגינו החכמים אל הצדיק מקאהיר. מובארק הוא האיש ששרים וחברי הכנסת אוהבים לנסוע למצרים ולהשתטח שם למרגלותיו, ללחך את עפר רגליו ולהתפעל מחוכמתו הנשגבה, למרות שכל הארגונים הציבוריים במצרים, ועימם העם המצרי - כך גם בירדן "ידידתנו" - שונאים שנאה בוערת את ישראל ואת העם היהודי, ושגרירנו שם מנודה חברתית בקביעות ומוחרם בכל אירוע, שאינו ממלכתי ולפיכך אין מנוס מהזמנתו אליו. מובארק הוא האיש שמאז מינויו לנשיאות, ב-1981, נמנע במוצהר ובאופן קבוע מכל ביקור בישראל. הוא "קפץ" לכאן לשעות אחדות רק להלוויית רבין, וגם את זה עשה רק בעקבות תחנוניו של ביל קלינטון, כששניהם ידעו כי "ויתור" כזה לא יעבור ללא קבלת תמורה מדינית. והעיקר: מובארק הוא נשיא המדינה, שבגלל חוכמתנו הגדולה מקבלת מארה"ב, בהסכמתנו ובחתימתנו, פריט-נשק זהה לכל פריט שישראל מקבלת. כמובן, לא לצורך הכנת מלחמה בישראל אלא לחקר הפינגווינים בקוטב הדרומי. הרי "יש שלום עם מצרים". רק יצחק שמיר ידע לומר, לאחר שמובארק דחה פעמים אחדות את הזמנותיו לבקר כאן: "לא רוצה - לא צריך. אני לא אסע אליו". כל השאר, גם בימין, רואים בנסיעה לפגישה עם מובארק שיא מענג בקריירה שלהם. מובארק הוא האיש אשר, אילו רצה, לא היה אף בורג קטן אחד מוברח ממצרים לרצועת עזה. צבאו הממושמע ושירותי הביטחון הקשוחים והאכזריים שלו, שכאמירתו של יצחק רבין אינם מוטרדים ע"י בג"צ ו"בצלם", היו כולאים ותולים כל חייל וקצין המשתפים פעולה - תמורת שוחד או ממניע אידיאולוגי - עם הברחת הנשק הזו, ואת כישוריהם הפגינו רבות במבצעיהם נגד "האחים המוסלמים". מובארק מעודד באופן מבוקר את הפעלת הטרור נגדנו ע"י חמאס, וידו על הברז של חיזוק המחבלים: הזרם מוגבר כדי שיציקו לישראל ככל האפשר, ומוחלש לפעמים כדי למנוע זליגת כוחם לידי שונאיו במצרים. אאחל למובארק איחולים שאינם דמיוניים כלל: שאדמת מצרים תבער תחתיו, כמו שאדמת הדיונה הגדולה והלוהטת של ראס בורקה בערה מתחת לגופיהם של נרצחיו - חמן שלח, בתו הצעירה וחבריהם. על מימוש האיחולים הללו שוקדת האופוזיציה במצרים, בעיקר "האחים המוסלמים", המדוכאים ביד ברזל. רק שאלה של זמן היא מתי יצליחו הללו להפיל את מובארק ואת חבורתו, ואזי יפעילו את הצבא האדיר והמשוכלל, שהוא מכין בהסכמתה של ממשלת ישראל.