פרופ´ אבינועם רכס, נוירולוג ב"הדסה" ויו"ר הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית, פרסם בהארץ מאמר בנושא השתלות. מטרת המאמר, לשכנע בני משפחה לחתום על הפסקת חיבורו של חולה מונשם, כדי שניתן יהיה לקצור את איבריו להשתלה.
אלא שהמאמר חושף את מה שבאמת עומד מאחורי נושא ההשתלות. בניגוד להלכה היהודית הקובעת חד-משמעית כיצד נקבע מוות ומהו רגע המוות, מגלה הכותב את העובדה שעל-מנת לקצור איברים ראויים להשתלה משנה הרפואה המודרנית את הקריטריונים ההלכתיים ומנסה לקבוע מוות בצורה אחרת.
המאמר לא נועד כמובן ליהודים החיים ע"פ ההלכה, כי הם ממילא נשמעים אך ורק למורי ההלכה הפוסקים על-פי הכללים שניתנו בהר סיני. מטרת הכותב לשכנע יהודים שלא מודעים לצוויי התורה, שהם יכולים לסמוך על הרופאים כדי שאלה יקבעו עבורם מתי חל המוות של יקירם.
"אין רגע קשה ברפואה, מהרגע שבו נדרש הרופא לבשר למשפחה דואגת, הממתינה למוצא פיו בחרדה עצומה, כי כשלו המאמצים ויקירם נפטר" - כך פותח המאמר - "קשה שבעתיים לעשות זאת כאשר המת נראה כמי שנתון בשינה עמוקה - גופו חם וצג המוניטור מצביע על לחץ דם ודופק תקינים לחלוטין".
כאן מגדיר הכותב את הבעייתיות מבחינתו. בעיית הרופא המחכה בקוצר רוח לאיברים של התורם הפוטנציאלי, המצוי במצב חוסר הכרה ולא יודע שהפך לאובייקט שממתינים לקצירת אבריו. מי שצריך להחליט עבורו הם בני משפחתו. עבורם מיועד, כאמור, המאמר. כיצד לשכנע אותם להסכים לפעולה שתביא להפסקת פעולת הלב של בן משפחתם השוכב במיטת בית החולים.
פרופ´ רכס מסביר ראשית כיצד נוצרה הבעיה: "הטכנולוגיות הרפואיות מאפשרת לנו כיום להאריך את החיים במחלות השונות מעבר למהלכן הטבעי..."
נכון שהטכנולוגיה נותנת היום כלים שלא היו פעם להאריך חיים. אבל מדוע זה "מעבר למהלכן הטבעי"? פעם היו מתים משחפת. היום מרפאים אותה עם אנטיביוטיקה. לפי ההיגיון של רכס עצמו, מה ההבדל העקרוני בין "הארכת חיים מעבר למהלכן הטבעי" ע"י מכונת הנשמה לבין מתן תרופות שלא היו פעם?
לשם כך דרושה קביעה ערכית, שחיים של חולה מחוסר הכרה שלבו פועם בעזרת חיבור למכונת הנשמה שונים עקרונית מחיים של חולה שזכה לשנות חיים נוספות כתוצאה מפיתוח תרופה חדשה. קביעה עקרונית כזאת איננה אבל בתחום המדע, העוסק אך ורק בממצאים אובייקטיביים של המציאות הפיזית ולא בתחום של מציאות מטפיזית, אותה ניתן לתאר, לפי הקריטריונים של המדע, בצורה סובייקטיבית.
רכס עושה כאן אפוא קפיצת דרך מן התחום שלו, שהינו אך ורק קביעות פיזיות מדעיות לתחום שבו אין לו שום הגד בתור רופא. לכן, את המשפט דלעיל הוא מסיים במלים: "... ובכך גם מטשטש מאוד הגבול שבין החיים והמוות".
בסיומת זאת, מגלה רכס בצורה ברורה כיצד הוא גולש מן התחום הפיזי, שרק בו יש לו הגד כרופא, לתחום שאיננו בתחום מומחיותו. רופא לא מיומן לקבוע את "הגבול שבין החיים והמוות" וממילא איננו יכול לקבוע כי "הגבול ביניהם מטושטש".
אלו דברים ברורים. מדוע אם כן נגרר הכותב לתחום שאינו שלו? את התשובה הוא נותן בהמשך:
"הצורך הקבוע באיברים להשתלה מחייב אותנו לקבוע את רגע המוות בדיוק המרבי, בהליך מוסכם ובפרק זמן קצר ככל הניתן, גם במקרים שבהם לבו של המת ממשיך לפעום."
מצד אחד ע"י הטכנולוגיה המודרנית "מטשטש מאוד הגבול שבין החיים והמוות" לדבריו, ומאידך-גיסא קיים "הצורך הקבוע באיברים להשתלה". זאת הסיבה שלמרות "טשטוש הגבולות" נדרש רכס "לקבוע את רגע המוות בדיוק המרבי".
במלים אחרות, הוא צריך את אברי החולה החי, שלבו פועם, כי רק הם ראויים להשתלה. לשם כך, "מטשטש" רכס את "הגבול שבין החיים והמוות" ומיד באותה נשימה "קובע את רגע המוות בדיוק מרבי".
כדי לטשטש את הדבר, כותב רכס בהמשך: "הרפואה המודרנית גורסת כי המוות אינו אירוע נקודתי אלא תהליך הדרגתי המתרחש בקצב שונה בתאים וברקמות השונים של הגוף. בהיות המוות תהליך הנמשך לעתים שעות או ימים, נדרשים הרופאים לקבוע בוודאות כי תהליך זה אכן החל, וכי החולה נמצא בשלב בלתי הפיך של תהליך המוות שממנו אין עוד חזרה, גם אם לא כל רקמות גופו כבר מתו בפועל".
המוות הופך במחי קולמוס מ"מקביעת רגע בדיוק מרבי" ל"תהליך נמשך". מה גילה לנו כאן המומחה הרפואי? הרי דבר ידוע הוא שתהליכים פיזיים מתחוללים בגוף גם לאחר המוות. לא ניכנס כאן לפרטים הידועים לאנשי חברא קדישא אבל הקורא הרגיל לא מעוניין קרוב לודאי לקרוא עליהם בפירוט.
ודאי שבורא האדם יודע את מה שפרופסור רכס, יציר כפיו, יודע. בכל זאת, בתורתו - שההלכה היהודית היא יישומה בחיי היום יום - הוא קובע עבורנו את רגע המוות בדיוק מרבי.
בהמשך המאמר מגלה לנו רכס ביתר פירוט מה הם באמת מניעיו:
"חולה שהוגדר כסובל מ´מות המוח´ עלול להימצא במצב זה שעות או ימים ספורים, ובמקרים נדירים ביותר אף שנים אחדות, עד שגם פעולת הלב נפסקת ונקבע בנוסף גם ´מות הלב´. כל אותו זמן הוא נזקק להזנה ולהנשמה מלאכותית קבועה ומתמדת, כדי לקיים את רקמותיו בחיים. אדם שנקבע בו ´מות המוח´ לעולם לא יוכל לחזור להכרה או לתפקוד אנושי כלשהו. חולים הנמצאים במצב זה הם, למרבה הצער, ´תורמים´ אידיאליים של איברים להשתלה, בעוד שבאדם שבו נקבע ´מות הלב´ נגרם נזק לרקמות עקב העדר חמצן כך שהן לעתים קרובות בלתי ראויות לשימוש."
רכס מגלה כאן בפירוש מה פשר החידוש הזה של "שני סוגי מוות". הוא צריך את האברים להשתלה כאשר הלב עוד פועל. לכן המציא סוג נוסף של מוות, למרות שמדובר באדם שלפי דבריו עצמו יכול לחיות "אף שנים רבות", כאשר מטרת ההמצאה הזאת היא לקצור אברים מאדם שלמעשה הינו חי.
ההלכה היהודית לא מכירה ב"שני סוגי מוות". היא קובעת שכאשר הלב מפסיק לפעול, זהו רגע המוות. לנתק חולה, שמסוגל עדיין לחיות שנים רבות - כמו שמודה רכס עצמו - ממכונת הנשמה, זהו רצח, שנעשה לתועלת הרופא.
לצורך תועלת זו, צריך אבל רכס להיכנס לדיון פילוסופי על איכות החיים, האם חיים של אדם שלבו פועם בעזרת מכונה עדיפים על חיים של חולה זקוק להשתלה ורבים סיכוייו למות אם לא ימיתו את החולה המחובר ויקצרו ממנו את האבר.
אבל אם נכנסים לדיונים כאלו, מה יגיד רכס למשל על טענה, שאם החולה הזקוק לאבר הוא אדם שהוכנס לבית חולים לחולי נפש מאחר שרצח כמה אנשים ואם ישוחרר רבים הסיכויים שימשיך לרצוח, בעוד החולה חסר ההכרה הוא אדם צדיק - אולי חייו של אותו צדיק חסר הכרה שווים יותר?
התשובה לשאלות כאלו אינן מצויות כמובן בתחום הרפואה. לכן, טוב יעשה פרופסור רכס אם ימשיך לעסוק בתחום שלו, שהוא מתן עזרה רפואית לחולים בלי קשר לאיכות חייהם, ולא ייכנס לתחומים בהם אין לו מושג.
אין באמור לעיל ניסיון לקבוע הלכות. זאת יכול כמובן לעשות רק פוסק שסמכותו התקבלה ע"י עם ישראל. רק הוא יכול, למשל, לקבוע את ההבדל העקרוני בין ניתוק ממכונה לחיבור מחדש וכיו"ב שאלות שאינן נוגעות למקצוע הרפואה אלא לפסיקת הלכה.