פסק-דין חדש שניתן בימים אלה על-ידי הנשיאה, דורית ביניש, מפרט ומסביר בהרחבה מהם הנימוקים שיילקחו בחשבון בהחלטת בית המשפט לייחס משקל ראייתי לשתיקתו של העותר. שלשה נימוקים יילקחו בחשבון, קובעת ביניש: האחד, נבע מחומרת העבירות המיוחסות לעותר. השני, נעוץ בניגודים ובסתירות העמוקות בין הגרסאות השונות שמסר העותר במשטרה. הנימוק השלישי עניינו בהתנהגותו של העותר במהלך החקירה, בה הפליל את אחיו ולא ביטא כל רצון להרחיקם מאירועי העבירות.
העותר, סלים קייס, הועמד לדין, יחד עם ארבעת אחיו וקרוב משפחה נוסף, בגין רצח אחותו ובן זוגה על-רקע "כבוד המשפחה". העותר ושניים מאחיו הורשעו בדין, ואילו שני האחים הנותרים וקרוב המשפחה הנוסף זוכו מהמיוחס להם. בעקבות הרשעתו גזר בית המשפט המחוזי את דינו של העותר לשני מאסרי עולם מצטברים.
במסגרת העתירה התמקד העותר בסוגיית הקף זכות השתיקה. לטענתו, זכות השתיקה מוקנית לנאשמים המואשמים בעבירות חמורות, בקובעה כי אין להכיר בכך ששתיקת נאשם המואשם בעבירות רצח או עבירות חמורות אחרות נבעה מרצון להימנע מהפללת בני משפחה.
בפסק-הדין לא נקבעה הלכה חדשה. בית המשפט הפעיל, בנסיבות המקרה, את הכלל הקבוע בסעיף 162(א) לחוק סדר הדין הפלילי, ולפיו "הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע".
בית המשפט אינו מחויב לייחס משקל ראייתי לשתיקת הנאשם, אך עם זאת, סוגיית משקלה הראייתי של שתיקת נאשם נתונה לשיקול הדעת של בית המשפט, בהתאם להתרשמותו ולמכלול הראיות שהובאו בפניו. גם במקרים בהם בחר בית המשפט שלא לייחס משקל ראייתי לשתיקת נאשם, ניתן דגש לכך שאין מדובר בהלכה גורפת, אלא בסוגיה הנבחנת בכל מקרה לגופו בהתאם לנסיבותיו המיוחדות.
העותר טען בעתירתו כי בפסק-דינו ביטל בית המשפט את ההלכה המכירה באפשרות כי נאשם ימנע מלהעיד בשל קיומן של נסיבות מיוחדות כגון קרבת משפחה, ככל שמדובר בעבירת הרצח. אולם, השופטת הנכבדה ציינה כי טענה זו מבוססת על קריאה שגויה של פסק-הדין, אשר כלל לא קבע הלכה גורפת לעניין זה אלא אך חזר על ההלכה הידועה והמקובלת, לפיה משקלה של שתיקת נאשם בבית המשפט ייקבע בכל מקרה לפי נסיבותיו. בית המשפט אף יישם הלכה כללית זו גם במקרה של העותר, וקבע כי יש לייחס משקל ראייתי לשתיקת העותר באופן פרטני, בהתאם לנסיבותיו הייחודיות של המקרה ונוכח אוסף הראיות שהוצגו בפניו.
בית המשפט ציין בשולי הדברים, כי הליך של דיון נוסף הינו חריג לכלל סופיות הדיון, שהוא יסוד בשיטת המשפט בארצנו. קבלת טענה לפיה די בעצם קיומה של דעת מיעוט כדי להצביע על "עיוות דין" אינה מתיישבת עם אופי שיטתנו, ומפרה את האיזון בו נקט המחוקק באפשרות קיום של הליך הדיון הנוסף במקרים נדירים ויוצאי דופן בלבד.