אנאפוליס - צ'ק בלי כיסוי

אין אדם שלא שיקר בחייו. השקר עוזר לנו בתחומים רבים ולכן השימוש בו נפוץ. לעיתים, יעזור לנו להיחלץ ממצבים לא נעימים, לעיתים יחסוך מאיתנו בושה או מריבה (עם האישה), ולעיתים ינחה אותנו בשבילי קיצור בדרך אל יעד נכסף. ולמרות שהוא מאוד שימושי, חברה בריאה מדריכה ומחנכת את היחידים לא לשקר. מפני שהשקר מכיל בתוכו יתרונות בלתי מוסריים. יש כמה סוגים של שקר. חלקם נסלחים, רובם לא- אלא אם כן, האינטרס מכתיב לנו "הבלגה". נתחיל מהקל אל הכבד. הכי קל, זהו "השקר הלבן" ("את נראית נהדר..."). השימוש בשקר הזה נחשב למותר, יען כי הוא לא משאיר אחריו קורבנות. אחריו, יש את השקר שמביא לנו יתרונות קלים או חוסך מאיתנו מבוכות. ניזקו של השקר הזה- קטן. כולה, מכה קלה בכנף האמון בין השקרן ל"קורבן". ולמרות ניזקו הקטן, יש בו פוטנציאל התלקחות. מאחר ומדובר ביתרונות קלים, ניתן לכבות את הדליקה באמצעות התנצלות כנה, ופיצוי נאה בצירוף התחייבות לא לחזור על זה. הרוב יקבלו את ההתנצלות. יותר כבדים הם "הרמאות", ו"הנוכלות". מדובר בשקרים שתכליתם עקיצה. הנוכל (ו/או הרמאי), מומחיותו באמירת הדברים הנכונים בטרם יעקוץ. המילים הנכונות, מעוררות אמון ומרדימות את "השומר" שהיא החשדנות. יש שני סוגים: פלילי, שהרשעה בו מצדיקה מאסר, ופוליטי, שבו פוליטיקאי מבקש את הפתק שלנו, תוך שהוא משחרר התחייבות שברור לו שהיא שקר (ברק: "לימודים חינם באוניברסיטה". בחירות 99). והסוג האחרון ברשימה הוא: "השקר העצמי". רמאים ונוכלים שפרנסתם על שקרים, יודעים, שהשקר הזה אסור בשימוש. פסיכולוגים מכנים את מי שמשקר את עצמו "חי בהכחשה" או "הדחקה". מדובר בסוג של מחלת נפש, שהלוקים בה בטוחים, שיש בכוחו של השקר העצמי, למנוע כניסתה של מציאות עגומה לתודעתם, מה שחוסך מהם את המאמץ הנדרש כדי להתמודד... ... שורות אלה נכתבות בגין הקשר המסוכן בין השקר העצמי הקולקטיבי, לוועידת אנאפוליס. ובעניין הזה אני עושה הבחנה בין בעלי האינטרס המובהק (להלן הנוכלים: אבו-מאזן, אולמרט והשרים), ובין תומכים תמימים מן השורה, כולל עיתונאים. למרות הכרזתו הנלעגת של ראש הממשלה "יש לנו פרטנר", ולמרות התחזית האופטימית של אבו-מאזן (Ynet ,22.10.07), אומרים לנו מביני עניין שהפער בין הצדדים בלתי ניתן לגישור. דהיינו, אולמרט לא יכול להסכים לתנאי הליבה שיציב בפניו הנשיא הפלשתיני, וזה לא יכול לוותר על גבולות 67, פלוס מה שהם מכנים "זכות-השיבה". כולם יודעים: אם יסכים אבו-מאזן להגמיש את עמדותיו, הוא עלול לעלות בסערה השמיימה (או לרדת בסערה שאולה). ואם יעז אולמרט להסכים לתנאים של אבו-מאזן, ש"ס וליברמן בחוץ. ראש הממשלה מספיק חכם כדי לדעת, שבחירות חדשות יביאו עליו את הקץ הפוליטי. אז לאיזו תכלית תתקיים ועידת אנאפוליס? לאולמרט אין ברירה. הוא לכוד בתוך הכישלון שלו. ברור לו שזמנו קצוב, ולכן הוא משחק על זמן, ומתפלל לנס. מבחינתו, הנסיעה לאנאפוליס, כמוה כנסיעת רווקה מבוגרת שמחפשת חתן, לקברי צדיקים. אם יתרחש נס, הוא יקדש אותו לעצמו. אם יהיה כישלון, ה"מקורבים" יצביעו על האימא: ציפי לבני. ונניח, רק נניח שצופי הטלוויזיה יראו בשידור ישיר טקס, שבו אבו-מאזן ואולמרט חותמים על נייר. איזה ערך יש לנייר כזה? אברום בורג אמר על הניירות שחתם עליהם ברק: "אפשר לעשות מהם טיארה". עם הניירות של אולמרט, אפשר יהיה לנגב חומוס בדרכו האחרונה... כל מי שהפקיד בבנק צ'ק שחסרה בו חתימה שנייה יודע: הצ'ק חוזר! בלי חתימה שנייה, הבנק לא יכבד אותו. בהסכם אוסלו הייתה חסרה חתימה שנייה (של מנהיג החמאס אחמד יאסין), שבלעדיה, החתימה של ערפאת התבררה כלא שווה. לכן הוא חזר כ"בום, בום-מרנג". היינו בסרט הזה, שלאחריו הריטואל הקבוע: פסטיבל שפיכות דמים, מה שיגרום להתפכחות (זמנית) של יהושע סובול, עד לוועידה הבאה בשארם...