לאחרונה נפוצה התופעה שמנסים לברר, מי אנחנו בכלל. שזה קורה לאדם פרטי, זה מובן ומוכר, בעיקר בגיל בו אמורה להתעצב האישיות הפרטית. זהו שלב בחיים של רבים מאתנו ולכאורה אין בכך כל סכנה. הפרט מברר לעצמו מי הוא או מה הוא רוצה להיות, ומאותו רגע הוא חי בשלום עם עצמו ועם הסובב. או שלא; כי יש כאלה שלא מצליחים לברר, נשארים עם הבלבול, ובהמשך – הם כנראה יהיו אלה שיספקו פרנסה למומחי בריאות הנפש. עד כאן זה מוכר וידוע, כאמור, ולא ממש בעייתי.
כאשר זה קורה לחברה או למדינה שלמה, זה כבר ספור אחר לגמרי. מסובך הרבה יותר. כאשר מהלכות במדינה דעות שונות והפכיות ביחס לדמותה, העכשווית והרצויה; כאשר מצד אחד ישנם אזרחים, שבהיותם מודעים לתהליכים מסויימים, חדלו להאמין בעתיד המדינה - ומצד שני בגלל אותם תהליכים, אזרחים אחרים בטוחים שהנה הנה מגיע השלום המיוחל והגאולה השלמה, זו קוטביות המעידה על התפוררות פנימית וממילא על עמידות לקויה בלחצים, הן לחצים מבחוץ והן לחצים פנימיים. אפשר לקחת כדוגמה את ה(אין) חינוך; יש הגורסים שאין חינוך בלי תוכנית הליבה בעוד עבור ה"סרבנים" זה בבחינת 'יהרג ואל יעבור'. זוהי קטביות שיכולה לשכון אך ורק בחברה (במדינה) שלא טרחה לברר לעצמה את זהותה העצמית.
תאמרו, ומה בכך, מדינות אחרות כן מבררות לעצמן את זהותן העצמית? והן מתקיימות כי הן מתקיימות. נקודה. למה שאצלנו זה לא יהיה אתו דבר? יש לזה הרבה תשובות נכונות. הנפוצה ביותר היא שמלבדנו, אין עוד מדינה שסכנה קיומית מרחפת על ראשה כמצב של קבע. לכן, שם יכולה להתקיים מדינה ויכול להתקיים קיטוב רעיוני בלא לסכן את עצם הקיום. ואכן, עד לא מזמן אפשר היה להסתפק בתשובה זו. כיום נראה שמדינות אחרות נמצאות גם הן בבעיה של זהות, וכתוצאה מכך בסכנה קיומית, אבל אין זה מענייננו ברשימה זו. אנחנו, כמה קרתני, מתעניינים בבעיות של עצמנו ומנסים למצוא בפרשת השבוע רמזים להבנת שורש הבעיה, ואולי גם לפתרון.
את הפסוק הראשון בפרשה ציטטנו בעבר כמה פעמים (בראשית כ"ג, א'): [א] וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים--שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה. שָׁנָה זה מלשון שינוי כידוע, וכאן נכפל מונח זה שלוש פעמים ועוד פעם אחת. מה בא ללמדנו? (רש"י): לכך נכתב שָׁנָה בכל כלל וכלל לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו - בת ק' כבת כ' לחטא; מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת ק' בלא חטא; ובת כ' כבת ז' ליופי. שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה – כֻּלן שָוִין לטובה. כלומר, שרה אמנו חיה מאה עשרים ושבע שנים בלא שיחול שום שינוי במעלתה הרוחנית ואף לא בחיוניותה הגופנית. זה מה שמספרת לנו התורה בפסוק הראשון של הפרשה, לפי פירוש רש"י המובא מן המדרש, והשאלה היא מה אנחנו אמורים ללמוד מכך?
לאחרונה, נתקלתי לא אחת בשאלה אם אנחנו, אכן אנחנו. כלומר, האם יש קשר בינינו לבין אברהם יצחק ויעקב, ואפילו בינינו לבין היהודים שחיו בזמן המשנה והתלמוד. כהקדמה צריכים לציין כי שאלות כאלה אינן נחלתם של מי שבטוחים כי הם ממשיכיהם הרעיוניים של אבותינו הקדושים ושל חכמי המשנה והגמרא. שאלות/תהיות אלה נשמעות מפיהם של הממשיכים בדרך ההתנכרות לדרכו של ישראל סבא; ממשיכים מכח האינרציה או מתוך אידיאולוגיה לכאורה. לאלה, לא ברורה הַסִּבָּתִיוּת שבין הברית אשר כרת ה' עם אבותינו לבין נוכחותנו כאן, למעלה משלושת אלפים שנה אחרי.
ובחשיבה הגיונית נטו, הם אכן צודקים. הרי כל העמים שהיו ידועים בימי האבות או אפילו בדורות מאוחרים יותר, כגון בימי חכמי המשנה והתלמוד, היוונים והרומאים למשל – לא שרדו. כלומר, מה שמאפיין אותם כעם כיום, אינו דומה כלל לאיפיונם מקדמת דנא, וגם הם אינם מקפידים להזכיר את התייחסותם הרעיונית (או הגנטית) לאבותיהם הקדמונים, כנראה כי אינם מוצאים קשר כזה. אז למה שאצלנו היהודים, זה יהיה אחרת? מי שמאמין בסיפורי המקרא ובדרשות חז"ל, שיבוסם לו. הם, לא כאלה פתאים שיקבלו דברים כפשוטם. הם דורשים הוכחות מוצקות או לפחות הסברים שיתקבלו על דעתם. אז הנה ההסבר: וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה (...) עם פירוש רש"י שציטטנו לעיל.
מהות אינה משתנה
הזוהר עומד על אריכות התיאור בעניין מותה של שרה, ונקודת הרעיון היא שהתורה מאריכה בכך כי מדובר במאפיין של חיי עם ישראל בכלל וחיי הצדיקים בפרט. וזה גם מה שעולה מן המדרש שאותו מצטט רש"י הנ"ל. אברהם ושרה הם היהודים הראשונים בעולם, החיים שלהם מהווים סימן לבניהם, לנו, ובעבר דברנו על כך לא אחת. לכן מאריכה התורה בסיפורים אודות מאורעות שונים בחייהם, כדי שתהיה לנו הזדמנות ללמוד מכל פרט, לחיינו שלנו. שרה היא היהודיה הראשונה שמתה, וממנה למדים איך צריך למות יהודי.
הלימוד הראשון בנושא זה הוא, איך יהודי צריך לחיות. מחיי שרה למדים שיהודי אמור לא להשתנות כלל במהלך ימי חייו, בלי קשר למקום בו הוא חי וגם בלי קשר למספר שנות חייו. איך אפשר דבר כזה? עובדה. כך חיה שרה אמנו וכך חי גם אברהם אבינו וכל הצדיקים האחרים. בשלב זה, מי שהגיע בקריאה עד כאן וגם שם לב למה שקרא, בטח נד לכותב ברחמנות, ואולי גם בקצת סלחנות אם יש לו אמפתיה אליו. אבל לפני שנסחפים, ננסה להתבונן איך מתחוללים שינויים בחיי אדם ומשם נמשיך לשינויים בחיי עם, כן או לא.
אדם נוטה להיות מושפע מסביבתו ולהשתנות בהתאם, בתחומים שונים של חייו. השינוי, או ליתר דיוק, העדר השינוי שמעניין אותנו, הוא בתחום האידיאולוגי או הרוחני. אדם עשוי שלא להשתנות כי הוא חי בחממה, מנותק טכנית מהשפעות זרות, ובפועל הוא שומר על יציבות ערכית. לא היתה לו הזדמנות להשתנות אז לא השתנה. מה היה קורה אילו ניתנה לו הזדמנות להשתנות? שאלה. מה שברור הוא, שבנסיבות אלו אי אפשר לומר שהאדם פעל משהו מחוץ למסגרת החממה בה הוא חי. הוא הגן על עצמו וזהו.
יש אפשרות נוספת, והיא שהאדם יוצא מהחממה, חי בין המון אדם אבל שומר על ניתוק מודע מסביבתו. הוא אינו מעורב עם הבריות מעבר למינימום ההכרחי, ובכל רגע שמתאפשר, הוא מתכנס אל תוך הקונכיה המוגנת שלו. זה אותו רעיון כמו הקודם, כאמור. בשניהם העדר השינוי הוא טכני בעיקרו, אי מתן הזדמנות לנטיות הטבעיות להשתלט.
מצב נפשי אחר באותה מחלקה, הוא שהאדם מעורב עם הבריות ואינו מסתגר בתוך קונכיתו. מצד שני, הוא מנהל מלחמה פנימית מתמדת שלא להיסחף בזרם. זו מלחמה לא פשוטה, אבל הוא עומד בה בהצלחה יחסית ואינו משתנה. לפחות לא בחיצוניות. גם כאן העדר השינוי אינו זה שעליו מדברת התורה בפרשת השבוע, שכן מדובר בכפייה עצמית שאמנם יכולה להיות שלב בדרך ליעד הרצוי, אבל היא עצמה אינה היעד. ואפילו אם הגיע אדם להתאמה מלאה בין רוחניות לגשמיות עד כדי כך שאינו חש עוד בנטיה להיסחף עם הזרם, עדיין אין ביטחון מוחלט שלא ישתנה. עדיין מרחפת מעליו סכנת נפילה.
רק כאשר אדם מתעלם לחלוטין ממצבו האישי ובו בזמן הוא פועל להעלות למדרגתו את אלה שנמצאים בדרגות נמוכות משלו, רק אז אפשר להיות בטוחים כי הוא כבר לא ישתנה. הוא לא יסחף בזרם, כי מי שפועל להעלות אחרים – אין סיכוי שירד למדרגתם. הוא צפוי לעלות מִדַּרגה לדרגה ברוחניות וממילא גם בגשמיות, כי המחוייבות שלו להעלות אחרים פועלת עליו להתקדם כל הזמן. כך שבסופו של תהליך, בהגיעו למאה ועשרים (ושבע) שנה, התורה יכולה להעיד עליו כי כל ימיו היו שווים בטובה.
זהו מצב בו האדם חותר אל מהותו העצמית, ומהות, כידוע, אינה משתנה. מופע חיצוני עשוי להשתנות וזה הכי טבעי בעולם. לא המהות! מהות אינה משתנה, ולא משנה מה קורה במעטפת החיצונית. וזה מה שמייחד את היהודים מכל העמים, המהות. פעמים רבות במהלך ההיסטוריה, השתנתה המעטפת החיצונית שלנו. המהות שלנו כעם ישראל, מעולם לא השתנתה ולעולם לא תשתנה. בדיוק כמו שרה אמנו; היא היתה בת שבע, בת עשרים, בת מאה ועד מאה עשרים ושבע הגיעה, אבל במהות שלה, שום דבר לא השתנה.
בדיוק כך גם אנחנו בניה ובנותיה; אלפי שנות היסטוריה לא שינו אצלנו דבר. נותרנו יהודים במהותנו. זו הסבה שאנחנו מזדהים כיהודים וזו גם הסבה שאנחנו שוב כאן בארץ שלה. כאשר את זה נבין ונפנים, כאשר נחתור להתחבר למהותנו היהודית כפי שעשינו בכל מהלך ההיסטוריה, לא יהיו עוד קיטובים רעיוניים וגם חינוך יהיה לנו פה.
ואז סוף סוף, יהיה רק טוב ליהודים.
