יש דברים שאת שומעת, הם עוברים לידך ואת לא ממש מפנימה. אחד מהם הוא הנתון כי גילם הממוצע של מורי התיכון הוא 52. יו"ר ארגון המורים, רן ארז, חוזר שוב ושוב על הנתון הזה, והאמת, בתחילה גם בי הוא לא ממש עורר תגובה.
אני בת 52! יופי, מצוין, אז אני בממוצע.
אני אפילו אמורה לשמוח. הרי כולם מנסים להרגיל אותי לכך שאני מתחת לממוצע – מתחת למשכורת הממוצעת במשק; מתחת לממוצע במעמד; אפילו אותו תלמיד שהערתי לו במסדרון על שקית הסנדביץ' שזרק, הזכיר לי שאני לא במצב מי יודע מה "כי למה, מי את?..".
גם יולי תמיר, ורוני בר-און, בטוחים שהאינטליגנציה שלי היא מתחת לממוצע. אחרת איך אפשר להסביר את ניסיונות השכנוע שלהם כי הסכם הרפורמה כל-כך מוצלח, כשהוא לא.
כמעט התרגלתי. אבל, כשאני מנסה לעשות לעצמי חשבון, אני לא כזו ממוצעת. למרות היותי מורה, מקצוע כאמור ממש לא נחשב, אני אדם מאוד הישגי (כנראה מעל הממוצע). בעבר ניתבתי את ההישגיות שלי לספורט וללימודים: הייתי אלופת הארץ בקליעה למטרה. במקביל למדתי וסיימתי תואר שני בביולוגיה. אחר-כך, בהוראה, למרות שאין תחרויות ואליפויות ישראל, התקדמתי מהר עד כמה שניתן, הפכתי למחנכת, רכזת מקצוע, רכזת שכבה, הכנתי לבגרות, יצאתי להשתלמויות מקצועיות רבות והתעדכנתי בכל הנעשה בעולם המדע.
גם מתלמידי אני מצפה למצוינות ומשקיעה בהם כדי שיגיעו לכך, חושפת אותם לקידמה, מביאה בפניהם מצגות, אנימציות, הקמתי עבורם אתר ביולוגיה ומנהלת איתם שיחות בפורום, אני מבלה איתם שעות רבות של הנחיית "ביוטופים" ביציאה לשטח ובמרפסת ביתי, ולמרות שכל שנה זה נעשה יותר קשה, ההישגים שלהם גם בקיץ האחרון היו ממש מצוינים (ממוצע 90 זה מעל הממוצע, לא?).
אתמול החלטתי לעשות תרגיל קטן. לקחתי את רשימת המורים בבית הספר, וסימנתי בצהוב את כל אלה שמהיכרות רבת שנים אני יודעת שהם מעל גיל 50.
ככל שהרשימה הלכה ונעשתה צהובה, כך התחוור לי המצב העגום! מעל 50% מהמורים בחדר המורים שלי הם מעל גיל 50, ועוד כ-17% מתקרבים לזה! השנה הגיעה מורה צעירה חדשה אחת בלבד, וגם היא באה במקום מורה צעירה אחרת שהחליטה לעזוב את המקצוע.
פתאום קלטתי שבעוד כמה שנים חדר המורים שלנו יתרוקן...
פתאום הבנתי, שאם אין מורים צעירים, אז לא יהיה מי שילמד את הנכדים (שעוד אין לי). פתאום הבנתי שמשמעות הקיצוץ של 8.5 שעות במערכת, הוא לא רק מרוץ מטורף להספיק את החומר, אלא הוא הסיבה לפיטורי מורים צעירים, ואי-קליטת מורים חדשים.
פתאום הבנתי שפרופ' צ'חנובר, חתן פרס נובל, הוא לא נביא זעם כשהוא אומר שהרבה יותר מפחיד אותו מצב החינוך בארץ, מאשר האיום האירני. פתאום הבנתי שגם אם בעוד כמה חודשים אהיה סוף סוף מעל הממוצע, אין לי סיבה כל כך טובה לחגוג.
אז איפה המנהיגים שלנו? למה הם "לא רואים ממטר", למה הם לא מבינים שנתון זה בלבד צריך להכניס אותנו למצב חרום לאומי בחינוך?! למה הם לא מבינים שהמורים הוותיקים הם נכס שצריך לשמור עליו, ומעמדם המכובד צריך להוות דוגמא וגורם משיכה למורים צעירים. למה הם לא מבינים שאם לא יהיה שינוי דרסטי במצב החינוך, עוד מעט נצטרך לייבא מורים או לרדת במתמטיקה למקום 52 ומטה.
