צה"ל מטייח חקירות מוות

פרק א': פתיח אישי 1. בין תפקידי בשירות מילואים, שימשתי מסו"ל מפקדה בגדוד תותחנים; באחת התעסוקות, הגדוד "תפס קו" ואני שימשתי מפקד גזרה פלוגתית. חיילי הפלוגה לא קיבלו כמות מספקת של מזון; בדקתי את הקבלות המובאות ע"י מובילי המזון, וראיתי כי מטבח המחנה מקבל כמות נאה, מכאן ברור כי חלק מהמזון נגנב. נכנסתי למשרדו של קצין התחזוקה של המחנה, ואני רואה מקרר ענק, פתחתי וראיתי בשר, עופות, נקניקים וכד'; הלה אמר כי המזון נועד למסיבות ואירועים בבסיס. צעקותי נשמעו למרחק, ומאותו יום התחלנו לאכול מזון מלכים. "כמובן" שקצין התחזוקה לא הועמד לדין, ומפקד הגזרה (סא"ל בקבע), לא חשב שיש בעיה! 2. למיטב ידיעתי, תופעת גניבות מזון ודלק מצה"ל - הינה ענקית, אך המפקדים אינם עושים דבר!! היותר חמור, הנו טיוח של מקרי מוות באימונים ו/או בלוחמה, וזה לא החל לאחר מלחמת לבנון השנייה, אלא שנים רבות לפני כן. פרק ב': עדות אישית לטיוח מות חייל 3. א. לפני מספר שנים פנו אלי הורים מדרום הארץ, בעקבות מות בנם, במהלך מסע רגלי בתקופת טירונות בחט' חי"ר. מה ששמעתי מהם סימר שערות ראשי (וזה לא קל). בשלב ההוא פניתי לפרקליט הצבאי הראשי דאז, תא"ל מנחם פינקלשטיין, בדרישה למנות שופט חוקר, כדי שיחקור את נסיבות המוות, אך נעניתי בסירוב מוחלט! בעקבות כך, פניתי ליוע"מ לממשלה דאז (כיום שופט ביהמ"ש העליון אליקים רובינשטיין) וביקשתי כי יורה לפצ"ר למנות שופט חוקר, אך גם הלה - סירב! ב. בלית ברירה, הגשתי בקשה לבית המשפט השלום, למנות שופט חוקר אזרחי (עפ"י חוק חקירת סיבות מוות); ביהמ"ש נענה ומינה עצמו כשופט חוקר. עד היום - טרם ניתנה החלטה סופית, מה היתה סיבת המוות, ויש לי "אשמה" גדולה "בעיכוב", ובהמשך אפרט מדוע?! ג. מאחר ש"תיק" הבקשה תלוי ועומד בפני ביהמ"ש, אני מנוע מלמסור פרטים, אך את סיפור העובדות (המבוסס גם על תוצאת חקירות נגדיות של עדים), אין מניעה מלהציג. 4. א. ביום 31.05.01 בשעה 19:30, יצא מסע רגלי של כ-24 טירונים מהבסיס, ונועד להמשך כ-3 שעות (אורך המסלול כ-16 ק"מ). הבן של מרשיי (להלן: "המנוח") לא היה כשיר להשתתף במסע זה, אך הוכרח לצאת (על כשירותו אתייחס בהמשך). הצועדים היו מלווים במ"מ, מ"כים, מד"סית, ואחריהם - במרחק של כ-½ ק"מ, נע המ"פ ברכב סיוע. לאורך המסע, המנוח נדחף ע"י חבריו, כיוון שקרסוליו היו נפוחים; המנוח התבייש במצבו, ופנה מספר פעמים אל מי מהמ"כים בבקשה "לשחררו", אך נענה בסירוב ובאמירה שאם ימשיך להתחזות, ירותק לבסיס בשבת הקרובה. ב. בק"מ ה-11, המנוח עזב לפתע את טור הצועדים ונע לכיוון הכביש המקביל למסלול המסע; אחד המ"כים רץ אחריו, ולאחר מספר דקות נשמעה ירייה. טור הצועדים עצר, המ"מ שלח את הקשר שלו לכיוון הירי, ועמו נע החובש המחלקתי. המנוח נמצא ירוי בראשו, המ"פ הוזעק למקום, העלה את המנוח על רכבו ונסע לכיוון המחנה; ליד השער, המנוח הועבר לאמבולנס שהעבירו לבי"ח - ושם נקבע מותו. 5. בשעה 02:00 יום 01.06.01 (דהיינו - בליל המוות), כל טירוני הפלוגה רוכזו לשיחה עם המג"ד, וכאן נאמר להם כי המנוח התאבד! סמוך לשעה 04:00, חלק מהצועדים ומפקדיהם נחקרו ע"י חוקרי מצ"ח. 6. בעקבות דוח מצ"ח מונה פרקליט צבאי חוקר, והלה קבע כי סביר להניח כי המנוח התאבד (מנימוקים אישיים). 7. מספר עובדות לגבי המנוח א. המנוח החזיק בחגורה שחורה בג'ודו, היה ספורטאי מצטיין בבית ספרו, והתנדב לשרת בחטיבה. ב. בשבועות הראשונים לטירונות, המנוח סבל מבעיות קשות בקרסוליו, נשלח לצילום רנטגן, אובחן אצלו שבר הליכה, והומלץ כי יחבוש קרסוליות (מוזר - מאחר שחבישת "קרסולית" מונעת נעילת נעל צבאית, ולכן המנוח לא חבש קרסוליות, כיוון שהוכרח להמשיך באימונים). ג. שבועיים לפני המסע הגורלי, המנוח שוב נשלח לצילום רנטגן בקרסוליו, תוצאות הצילום נשלחו למרפאת הבסיס, אך לא תוייקו בתיקו הרפואי של המנוח! לפיכך, ביום המסע - כאשר נערך מסדר החובש הפלוגתי - רופא המרפאה לא ידע על קיום הבדיקה הנ"ל. ד. לאחר המוות, צילום הרנטגן "לא נמצא". ה. במהלך ניתוח "פוסט-מורטום" (ניתוח גווית המנוח) במכון הפתולוגי בתל-השומר, לא הובא תיקו הרפואי של המנוח בפני הפתולוג המנתח. 8. נימוקי צה"ל - מדוע לא היה מקום למינוי שופט חוקר א. כדור המוות עשה דרכו דרך פה המנוח ויצא מהגולגולת, משמע - המנוח הכניס קנה רובהו לפיו - וירה! ב. אין קשר בין כשירותו הרפואית של המנוח לפני המסע הגורלי, ובין אקט ההתאבדות; ויתכן כי המנוח ירה בעצמו, עקב דיכאון או נסיבות אישיות אחרות. פרק ג': העובדות שהתגלו במהלך החקירות בפני השופט החוקר 9. זימנתי לחקירה חלק מחיילי המחלקה, המ"פ, מ"מ ו-3 מ"כים (מפקדי כיתות). ביהמ"ש סירב לאשר חקירתם של: מפקד מרפאת הבסיס - דאז, קצין רפואה פיקודי או סגנו, מפקד מצ"ח פיקודי (ועל כך ארחיב בהמשך). 10. והנה מה שהתגלה בעקבות העדויות הללו: א. החובש הפלוגתי, כלל לא נחקר ע"י מצ"ח, למרות שהוא ערך מסדר רפואי שעה לפני צאת המסע, והוא שהיה אחראי לתיוק בדיקות רפואיות בתיקי הטירונים. בחקירתו בביהמ"ש, הלה לא נתן הסבר מדוע צילום הרנטגן האחרון לא נמצא בתיק הרפואי של המנוח; ומדוע המנוח הוכרח לצאת למסע, למרות מצב קרסוליו? ב. מ"כ - שאליבא יתר המ"כים במסע - הוא שרץ אחרי המנוח כאשר עזב את טור הצועדים עד לירי, כלל לא היה באירוע, אלא היה זה מ"כ אחר; שנוא נפשו של המנוח, "ועל גבו" היה תלוי עונש של ריתוק לבסיס, עקב התעללות בטירון. ג. רובהו של המנוח לא נבדק בדיקה באליסטית, ולכן אין לדעת אם כדור המוות נורה מרובה זה! ד. גם הרובה של המ"כ, שטען שהוא שרץ אחרי המנוח, לא נבדק בדיקה באליסטית. ה. במהלך המסע, המ"מ שצעד בראש הטור והמ"פ שנסע אחריהם, לא ידעו על תפקודו של המנוח בעת המסע, ואף מ"כ לא טרח להתייעץ עמם, באם להעלותו על רכב החילוץ של המ"פ! ו. בין אנשי הסגל שנע עם הטירונים, היתה מד"סית, שתפקידה לבדוק כשירות הצועדים, ואם יש בעייה רפואית, סמכותה להפסיק את השתתפות הסובל. אך ראה פלא, שמה של המד"סית הושמט מרשימת המשתתפים במסע, שנעשתה ע"י מצ"ח. ז. עפ"י דף תכנון המסע שהוכן ע"י המ"פ, מהירות ההליכה אמורה להיות עד 6 קמ"ש; אולם, המ"מ התעלם מכך, והטירונים הוכרחו לרוץ בחלק מהדרך. ח. מצ"ח פיקודית הורתה לחוקרי היחידה שחקרה את האירוע, לשוב ולחקור את מפקד המרפאה דאז, אך הדבר לא בוצע. ט. עפ"י חלק מהעדויות, לאחר הירי, רובהו של המנוח היה תחת גבו, ועפ"י אחרים זרוק ליד הגופה. י. מפקדי המסע, לא הותירו בזירת האירוע את הרובה וחפציו של המנוח, אלא לקחום עמם. פרק ד': השערות 11. א. מדוע חייל שהתנדב לשרת בחטיבה קרבית, ספורטאי מצטיין בעברו, אוהב ואהוב ע"י הוריו ומשפחתו, וללא רקע של אלימות וכד' - ירצה להתאבד? ב. אחיו ז"ל של המנוח מצא מותו בגיל 4, עקב רשלנות של רופא מד"א שסירב לנסוע עם הילד שבלע תפוח עץ - באמבולנס; על-רקע כזה, המנוח ידע עד כמה הוריו חרדים לגורלו; לכן מדוע שיתאבד?! 12. מדוע מ"כים שהשתתפו במסע העידו כי מ"כ א' רץ אחרי המנוח בעת שעזב את "הטור", ואילו החיילים העידו כי היה זה מ"כ ב'?; מדוע היה כה "חשוב" לחפות על המ"כ האמיתי שרץ? 13. א. מה באמת אירע מהרגע שהמנוח עזב את ההולכים ועד ליריה הגורלית?; האם לא סביר להניח כי בין המנוח והמ"כ שנוא נפשו, הוחלפו מילים קשות וכואבות? ונניח כי המנוח התאבד, האם לא סביר להניח כי עשה זאת עקב איומים של אותו מ"כ כגון: "לא תצא בשבת", "אתה מתחזה לחולה", "אצלי תלך על ארבע"! האם לא יתכן כי בעת חילופי הדברים בין השניים, המ"כ ניסה להוציא בכוח את רובה המנוח מידיו - ונפלטה יריה? ב. איך נדע להשיב על השאלות הללו כאשר: בדיקות בליסטיות לא נערכו; ורובה המנוח נלקח מזירת האירוע ע"י הסגל. 14. ללא קשר לשאלה: האם המנוח התאבד, מדוע צה"ל וגם השופט החוקר, מסרבים לחקור מדוע חייל לא כשיר רפואית, הוכרח לצאת למסע רגלי לאורך 16 ק"מ? פרק ה': סיכום 15. בעקבות סירוב השופט החוקר לזמן עדים נוספים, עתרתי לבג"צ, ומה החלטת האחרון?: תחזור לכאן, אחרי שתינתן החלטה סופית ע"י השופט החוקר. אך טענתי: מה הטעם להמשיך בהליך אצל השופט החוקר, אם הלה מסרב לחקור כיאות? ועל כך לא קיבלתי מענה הגיוני. 16. לאחר טיפולי בתיק הנ"ל, נתבקשתי לייצג הורים שכולים אחרים, ובכל תיק התגלתה בפניי אותה "תמונה": צה"ל מטייח, מגן על מפקדיו ואינו מאפשר חקירת אמת; אם כך נוהגים בחקירת מותו של טירון, קל וחומר בכל הנוגע לקרב ובפרט למלחמות.