ארבעים יום וארבעים לילה כמו המבול בתורה, ואפילו יותר מתקיימת כאן שביתה. שבתות וימי חול, בעיר, בכפר, בצפון ובדרום - אחדות למען מאבק אחד. מדי יום לא קמים ילדינו המתבגרים ליום הלימודים לא הארוך ולא הקצר. לא פוגשים את חבריהם במסדרונות בית הספר. השלכת כבר חלפה לה ובא הגשם הראשון וספסלי הכיתות נותרו מיותמים. לא סיימו פרק בתנ"ך ולא סיימו ללמוד על שירה ולא בדקו במעבדה תהליכי חיים והבשלה. וכל זה נדמה לא מזיז למקבלי ההחלטות במדינה שלנו.
נדמה שהדמוקרטיה אף שמשמיעה קולה חונקים אותה. גם אם מפגינים בכל צומת, וגם אם מחלקים לתושבים פלאיירים ומנסים לעורר את אהדת הציבור. הקולות שמגיעים מן העם מוחנקים ומושתקים ואין הצלחה בשבירת קובעי המדיניות.
ככל שהשביתה נמתחת ונמשכת יבוא הרגע של מתיחת החבל ושבירתו. ומהו אותו הרגע? מכל מה שנראה על פניו כעת. הרגע הזה יבוא עם גבור הרעב. וכדי להגיע למצב הזה בו המורים ירעבו ויזעקו כל הדרכים כשרות. וכאן באורח מוזר מתגייסים אפילו הפקידים הקטנים במשרד החינוך.
הגדילה לעשות תמר כהן, מתאמת שכר מורים מטעם משרד החינוך. הפקידה הבכירה לא מנהלת מדיניות שכר אלא מבצעת מדיניות. ומהי אותה מדיניות? ומנין היא מגיעה? ומהי אותה יוזמה שהונחתה על-ידי הגברת תמר כהן. ובכן תמר כהן הונחתה לשבור את מאבק המורים בדרך של נקיטת מדיניות. והיא לא לשלם למורים. מורים שהעזו בצר להם להתפרנס מהוראה במילוי מקום במסגרת חינוכית לא יקבלו את שכרם. גם מי שלימד לא יקבל שכרו רטרואקטיבית, ולו גם אם עבד שעה אחת. וכך גם אין להעסיק מורים שובתים בכל עבודת הוראה במסגרת של משרד החינוך. מעניין הדבר יולי תמיר, רוממות החינוך בגרונה, אבל אם היא נותנת לזה יד, היא גם כן כוחנית.
כשהיא נכנסה לתפקידה, היא אמרה שלעולם לא תפגע במורים ותעשה הכול מתוך הסכמה. לא יתכן שהשרה לא יודעת מה מתרחש במשרדה. וגם כעת, לאחר שהודלף בכל אמצעי התקשורת אודות מעלליה של תמר כהן, אין קמים ועוצרים את ההוראה של הפקידה שקמה ועשתה מעשה. השרה משתפת פעולה בפגיעה בזכויות אדם בסיסיות פגיעה בחופש העיסוק. וזהו חוק יסוד במדינת ישראל. ופגיעה בקניין של העוסק שלא משלמים לו על עבודתו. פגיעה בשוויון הזדמנויות בעבודה. פגיעה בחוק למניעת הלנת שכר, בכך שגם מי שעבד לא ישלמו לו.
משטר שקורא לנו לכבד את החוק אך מתברר שהשלטון נמצא מעל החוק.
"החוק הוא כמו כלב. נושך את אחרים, אך לא את בעליו", כך אומר הפתגם הבדואי. נוצר מצב פרדוכסלי, מי שלא מורה יכול לשמש כמורה מחליף ומי שהוא מורה לא יכול לשמש כמורה מחליף.
התייעצתי עם עורך דין ידוע שבקיא בהגשת תביעות בג"צ. שאלתי האם ניתן להגיש בג"צ נגד המדינה שמעכבת תשלום שכר עבור מורים שעבדו בימי השביתה וצריך לשלם עבור העבודה שביצעו וכך השיב לי: "בוודאי שניתן לתבוע. הבעיה היא שעד שתתברר התביעה המורות ירעבו. מובן הדבר שהמדינה מנצלת זאת לרעה. אגב, בשיטה זו הצליחה המדינה לאכוף את רצונה על אזרחיה, באמצעות הבטן, כל אב ואם שחששו למקום עבודתם [ואלה הם הרוב] העדיפו לשתוק ולעשות את רצון המעביד ובלבד שלא לאבד את מקום העבודה. אני צופה שהשביתה תדעך עם גבור הרעב. מה עוד שאין שום כוח שבכוחו לכפות על המדינה לשנות את סדרי עדיפות על-פי רצון המורים והנהגתם. משמעות הכניעה למורים היא כאוס בכל המגזרים" (עו"ד ד. כ).
כלומר אין טעם לפנות לבג"צ? "בג"צ מנהל בימים אלה מאבק עיקש נגד המגמה אותה מוביל שר המשפטים להצרות כוח התערבותו בעניינה מדינה מטעם זה. וזה בלבד לא הייתי פונה לבקש סעד מבג"צ. אגב, עתירה מעין זו היתה נדחית על הסף מן הטעם שסמכות השיפוט נתונה לבית דין לעבודה. וכידוע לך בית הדין הארצי על-ידי נשיאו מנהל את הסכסוך. כל מהלך מפורש כמעשה פוליטי. המורים ייכנעו מאחר שלא ניתן להכניע מדינה" (עו"ד ד.כ.).
מתברר אם כך שהמאבק בין המורים לאוצר הפך לקרב, למלחמה, שבה אין כללים יותר. שבה יש משחק שבו יהיה צד אחד מנצח וצד אחד רעב. הצד הרעב על-פי תפיסה זו יבקש רחמים וייכנע. זה כבר לא משא-ומתן, זו מלחמה עם מצור על העיר, שבו מרעיבים את התושבים עד גבור הרעב עליהם.
במסגרת ניסיונות ההרעבה נמצא את המדיניות הבאה בקשר לתשלום הפרשי המורים. על-פי הסכמים קודמים היו המורים אמורים לקבל פיצוי שחיקת שכר. היתה הוראה לשלם לחברי ההסתדרות הפרשי שכר מהשנים 2001-1999, שכר שהיה אמור להיות משולם גם לחברי ההסתדרות וגם לחברי הארגון. ההוראה היתה לשלם בחודש דצמבר 2007 כדי להקדים ולהיטיב עם חברי ההסתדרות שהם חלק מן המורים.
ההסתדרות בהנהגת וסרמן הצליחה להגיע להסכם והיתה "ממושמעת ונוחה לפעולה" ועל כן לתגמל אותם היה מעשה נחוץ. אלא כאשר הארגון בהנהגתו של רן ארז ביקש להצטרף לתשלומי השכר באמצעות עתירה חזרה המדיניות הראשונית ודחו את התשלום לכלל ציבור המורים. אני מתביישת שכך נוהג השלטון במעצבי הדור הבא, במורים. מי יצילנו מרעב? לא המדינה!!!