מאמרו של קובי כוהן, אשר נתפרסם לראשונה באתר 'סקופ' בתאריך 17.03.07, ואשר נושא את הכותרת "חייבים לעצור את הביזיון", מתייחס ל'הצעת חוק תעסוקה נתמכת, התשס"ו - 2006' אשר מאפשרת העסקת אנשים הסובלים ממגבלה בשכר פחות (לעיתים ב-2/3) משכר המינימום. את מה שמכנה קובי כוהן 'בזיון' מכנה נטע דגן, עו"ד והיועצת המשפטית של ארגון 'בזכות', 'הזדמנות'. לקראת יום הנכה הבינ"ל, אשר יחול ביום רביעי, ה-5.12.07, תרתי אחר שתי הרשומות, כמו גם אחר הצעת החוק המדוברת, והנה מסקנותי, השגותי ומחשבותיי בנושא:
שעה אחת היא לא אך ורק זמן של מעביד, אלא גם זמן של עובד
בואו נשאל את עצמנו, מהם החיים? מעבר לכל הרעיונות הפילוסופיים והנעלים, החיים הם סך כל הזמן אשר עומד לרשותנו. שכר המינימום אשר הממשלה מחייבת מעסיק ליתן לעובדיו, מהווה הצהרה לגבי 'עד כמה מחייבת הרשות השלטונית את המעסיק לפצות את העובד על אובדן הזמן שלו'. בפיצוי העובד על אובדן הזמן הפרטי שלו (זה שמאפשר לו לקיים את ערך החירות והאישיות שלו) מגולמת ההנחה כי אותו זמן פרטי אשר מוקנה לכל אדם מגלם את הפוטנציאל כמו גם את האפשרות של כל אדם לממש את עצמו בצורה המיטבית בזמנו הפנוי.
הרעיון לפיו מקום עבודה מהווה כר פורה למימוש עצמי הינו קלישאה במקרה הטוב, אך רעיון פשיסטי במקרה היותר ריאלי. לקרוא לעבודה 'מימוש עצמי' כאשר מרביתן של העבודות הינן מונוטוניות, ורחוקות מרחק רב ממימוש עצמי, מתקרב מבחינה קונספטואלית-מושגית לאימרה ולפיה 'עבודה משחררת'. לרוב אנשים אינם מממשים את עצמם בעבודה (אלא אם הם עובדים במקצועות חופשיים מאוד מסוימים שמאפשרים להם לבטא את היצירתיות שלהם)- אלא עובדים בשביל להרוויח שכר אשר אותו יוכלו לנצל בשעות הפנאי למימוש עצמי: עיקר מימושו העצמי של האדם נערך לאחר שעות העבודה: בקרב משפחה, חברים, קרובים, שכנים, ספרים, סרטים, הצגות, תרבות, עיתון, מסיבות, טיולים, ועוד ועוד ועוד.
כאשר המחוקק שלנו מצווה על המעביד לשלם לעובד מינימום של שקלים על אובדן שעות הפנאי שלו, הוא בעצם מצהיר על הערך של שעות הפנאי.
לו העובד היה מרוויח כמה שהוא מפיק, הרי שפקק תנועה אשר מעכב את משלוחי העיתונים בבוקר היה גורם למעביד לקזז משכר העובד את הזמן אשר "שבת" בפקק התנועה ולא חילק עיתונים, וקלקול במכונה היה גורם למעביד לקזז משכר העובד את הזמן שישב ללא -מעשה לצד המכונה ולא ייצר את מה שהמכונה הזו (באמצעות הפעלת העובד) אמורה לייצר. לא כך הוא ולא בכדי. שכר המינימום מגלם קודם כל פיצוי לאדם על אובדן זמנו הפנוי, באשר הוא נהיה עובד.
שכר המינימום הינו פשרה ציבורית, חברתית, פוליטית בין ההכרה באדם כאדם, ללא קשר לתפוקת-עבודתו, לבין צרכים כלכליים. ההכרה באדם כאדם, ובערך החירות, האישיות והאוטונומיה האישית שלו, מחייבת את המעביד לפצות את העובד על אובן זמנו, שכן זמנו של העובד, של האדם-עובד שייך לו, והמעביד אך ורק משאיל זמן זה לצרכיו שלו, לפונקציות אשר נדרשות כדי לממש את ערך החירות והאישיות (אשר ממומש באמצעות הקניין) של המעביד.
זו הסיבה שעובדים אשר מפיקים מעט (כגון ביביסיטר אשר צופה בטלווזיה במהלך כל ה'השגחה' על הילד הישן, או כרטיסנים בקולנוע אשר מבלים את מרבית המשמרת בצפייה בסרט הקולנוע שאת כרטיסיו הם מנקבים ורק מקצתה של המשמרת בניקוב כרטיסים) מקבלים את מלוא שכר המינימום - שכן הקונספטואליות ביחסי עובד מעביד הינה שהאדם הינו בר חורין לעשות ככל שלבו חפץ, ועל שלילת החירות לשעות כאלו או אחרות ועל שיעבוד זמנו הפרטי של העובד לצרכיו של המעביד, יש לפצות. מתוך הקונספט הזה אי אפשר לגזור שכר שהוא פחות ממינימום שכן יש בו הצהרה ולפיו, זמנו של האדם, בהיותו מוגבל, אינו זמן כלל, פחות ראוי מזמנו של האדם ה"בריא" (כביכול, שכן בריאות וחולי כמו גם נכות ותפקוד הינם מושגים אשר נטבלת בהם יחסיות תרבותית, היסטורית, מושגית, חברתית).
הואיל ושכר המינימום מגלם את הפשרה בין היות האדם 'אדם' (אשר זמנו שייך לו) לבין היות האדם 'פונקציה' (על כן ישנם מדרגי שכר, עפ"י התועלת שמביא העובד למעסיקו) - אותו מינימום של פיצוי העובד על הזמן אשר נגרע מזמנו הפרטי מהווה הרף התחתון של הפשרה אשר ממנה אין מתפשרים, ומגלם את הכבוד שיש לחוק התעסוקה לזמנו הפרטי של העובד כאדם. למעלה משכר המינימום, כל שקל שנוסף עליו, מגלם את ערכו של העובד כפונקציה למעביד.
הפונקציונליות מאפשרת להעלות את השכר מעבר לרף המינימום, אך היעדר פונקציונליות אינו מאפשר, לטעמי- מכוח הגיון זה, להוריד את השכר, שכן השכר המינימלי מגלם את ההכרה בערך האדם כאדם (תוך פשרה ) בעוד שיש עובדים לא שווים בתפוקתם, אין בני אדם שלא שווים בערך זמנם הפנוי. כולם נבראו בצלם ולכולם הקנה האל, הבורא, מספר שעות, ימים, שנות חיים שהם זכאים לנצל כמיטב יכולתם, וזכאים, מכאן, עפ"י חוק, לפיצוי הולם בשל אובדן שעות אלו. מתן שכר של פחות ממינימום ל"מוגבל" פירושו שאנו חושבים שמוגבלותו התפקודית מצילה צל גדול על ערך זמנו הפרטי כאדם, מה שאינו נכון, אינו ראוי, שגוי קונספטואלית ואינו מוסרי.
"שכר מגלם תפוקה"- שקר ושקר ועוד פעם שקר
הקונספט שלפיו צריך להפחית את שכר המוגבלים לכדי שליש משכר מינימום (איזה חלק במילה "מינימום" אינך מבין, אדון מחוקק, מינימום פירושו רף תחתון שאין יורדים למטה ממנו!!!), שכן "אינם מפיקים מספיק" נשען על הנחת יסוד שקרית, ומובלעת, לפיו כל אדם מקבל לפי התפוקה שלו.
המגזר הציבורי נושא על גבו הרעוע גיבנת של עשרות אם לא מאות אם לא אלפי מקבלי שכר מופרז שאינו כלל שיקוף של מה שהם מפיקים (לעיתים, בעידן השחיתות של ימנו הם גם גונבים מהקופה) אלא של הקומבינה הפוליטית או מרכז הליכוד או ההסתדרות או השד יודע מה שהם חברים בו. שכר אינו מגלם תפוקה, אלא משקלל תפוקה יחד עם חוקי מגן (תוצר של פשרה פוליטית שגילם המחוקק בין גורמים כלכליים 'דרוויניסטים' לגורמים סוציאלים מוסריים חברתיים) וביחד עם גילום כוחם הפוליטי של מקבלי שכר במגזר זה או אחר.
חברי כנסת מקבלים שכר של כמה אלפי שקלים בכל חודש, ומי מהם מגיע תמיד אל כל ההצבעות והשאילתות או שמקיים קשר אינטנסיבי עם הבוחר? מעטים (אולי תמר גוז'נסקי, הח"כית האלמותית לשעבר שעזיבתה את הכנסת השאירה את המושב שעליו ישבה יתום, ואת המאבק החברתי בישראל נטוש, במקצת).
בכירים במגזר הציבורי קוטפים שכר שמן, ועל מה בדיוק? לרוב על היותם מקושרים להוא ממרכז הליכוד או לזה שמקורב להוא שמקורב לח"כ שמקורב לשר שמקורב להוא ולזה.
האם מורים אשר הצליחו להעלות את שכרם פי שניים הפכו למורים טובים יותר פי שניים בהינף העלאת שכרם? לא, הם הצליחו להכפיל את כוחם הפוליטי ולכתר את האוצר באחדותם ובכושר עמידתם החברתי-פוליטי אל מול גזירות של האוצר שלא להעלות שכר מורים.
שכר של מגזר פלוני, אם כן, מהווה בין היתר תוצר, פונקציה ונגזרת של כוחו הפוליטי. ושאף אחד לא יבלבל אותנו: שכר הפחות ממינימום לאנשים בעלי מוגבלויות אינו משקף את "תפוקתם" כמו שמשקף את היעדר כוחם הפוליטי. מאותה סיבה שאנשים אלו מקבלים שכר פחות ממינימום, הם גם 'מככבים' בסטטיסטיקות של נפגעי עבירות מין (נכון במיוחד לבעלי מוגבלות שכלית או נפשית) ובשאר קטיגוריות של ניצול והתעמרות אשר נובעות מהיעדר כוח פוליטי של אותה קבוצה.
הרעיון שהם מקבלים שכר שהוא כ-1/3 משכר המינימום בשל סיבות 'כלכליות אובייקטיביות' הינו שקר במקרה הרע או אשליה במקרה הטוב-מדובר בעוד התעמרות של המחוקק ושל השוק הכלכלי, גזירה, אשר מהווה חוליה בשרשרת של התעמרויות בחלשים אשר נובעות ממוחלשות כוחם הפוליטי. ישנם מספיק במשק שלנו אשר מפיקים פחות ממה שהם מרוויחים, והמשק לא מצייץ. מדוע החישוב הכלכלי הדווקני 'יקפוץ' דוקוא כשמדובר בבעלי מוגבלויות? מדוע הספירה, הקטנוניות והחשבונאות של תפוקה מגיחה כשמדובר ב'מוגבלים' דווקא? בשל סיבות כלכליות אובייקטיביות? לא, שכן הנה שוב החלשים שיש אפשרות וכוח פוליטי להתעמר בהם בעוד ועוד גזירות, בנוסף למה שהם כבר חווים. אף אחד באמת במשק לא מקבל בדיוק את מה שהוא שווה, כמו שמקבל את מה שהצליח להשיג תודות לחבירה לקבוצת האינטרס שלו או לקומבינה של 'אני מכיר את ההוא ואת הזה' זו או אחרת.
כדור השלג
כשירו המפורסם של ברכט "כשבאו לקחת אותי, כבר לא היה מי שיגיב" כל מי שמסכים לתקנה המזוויעה הזו של שכר פחות ממינימום, שפירושה הדרה של אנשים 'מוגבלים' ממערך החוקים הסוציאלי, שייכון להסכים עם הגזירות החדשות, כאשר צונאמי הגזירות הזה בפעם הבאה ישטוף את הקרקע מתחת לרגליו. כיום אלו הם מוגבלים. מחר יקבע שנשים, בזמן הוסת החודשית שלהן, לא תוכלנה לקבל שכר מלא בשל 'כאבי טרום מחזור' (אשר לבטח "ישפיע לרעה" על תפוקתן).
מחרתיים יקבע שאדם - בכל שנה שמעבר לגיל 25, יופחת שקל אחד משכר המינימום שלו שכן ידוע שעם השנים מתנוונים התאים שלנו בגוף.
הזהרו לכם 'אנשים'- הגזירות שהסכנתם להם כשדובר ב"נכים" יחולו מחר עליכם מאותם טעמים שהסכנתם להם כאשר דובר ב"הם". חובה עלינו לזכור כי הפרת זכויות אדם (במקרה זה, זכויות סוציאליות כמו גם הזכות לחירות, שכן כאשר מזלזלים באובדן הזמן הפרטי של "נכה" מזלזלים בעקיפין בערך החירות והאישיות שלו) אשר מוחלת כלפי אוכלוסיה אחת, תחול במהרה כלפי אוכלוסיה אחרת. ההיסטוריה הוכיחה את זה יותר מידי פעמים בדרכים אכזריות.
אסור להדיר מהחוק
ככלל, הדרת אוכלוסיה מסוימת, לא משנה "עד כמה רציונליים הנימוקים לכך" מן הכלל אשר חוקי המגן הסוציאלים חלים עליו ( או זכויות האדם חלות עליו) מהווה פתח לסכנה לדמוקרטיה, לדמותנו כחברה ולעיקרון שלטון החוק. רצוי לא לעשות כן, במיוחד עם הנימוקים ה"רציונלים" לעשות כן נסתרים (כפי שעשיתי בפסקאות לעיל).
אורווליות שבשפה
אני אצטט קטע קצר מלשון 'דברי ההסבר לחוק' ואמחיש עד כמה הוא אורוולי:
הצעת חוק זו תאפשר מחד, שילובה של אוכלוסיית האנשים עם מוגבלות בתעסוקה הולמת במקומות נורמטיביים, תביא להעלאת הדימוי העצמי שלהם, ותביא לידי ביטוי את היכולת שלהם לתרום במקומות התעסוקה. מאידך, ההצעה תסדיר את אי הבהירות הקיימת כיום, ותקבע באופן מפורש כי אין מתקיימים יחסי עובד-מעביד בינם לבין מקומות התעסוקה, ותגדיר את היקף חובותיו של בעל מקום התעסוקה כלפי המשתקם.
בקיצור, הקיטלוג של עובד כ'נחות מאחרים' ע"י 'כובע החרוט' או ה'טלאי' של שכר הפחות ממינימום "תשדרג את דימויו העצמי" (יאדה יאדה) והפטור של המחוקק למעביד מקיום יחסי עובד מעביד, ישקיט את מצפונו של המעביד.
קשירת הרגליים לנשים סיניות
צורות דיכוי שונות, הגם שהן משתנות ממדוכא למדוכא, מקיימות בתוכן מאפיינים אשר נשארים זהים (אם כי באדרת שונה) מדיכוי אחד לדיכוי שני. כך למשל כל דיכוי של קבוצת מיעוט כרוך בסירוס יכולותיה להתקיים באורח עצמאי. נשים סיניות, החברה הסינית הייתה קושרת את רגליהן בנעליים קטנות כדי לעוות ולפגום ביכולת ההליכה שלהן, כך שלא תוכלנה לנוס מפני החברה החונקת והלוחצת (פיזית,ממש). נשים בחרות מסורתיות מאולצות בלחץ חברתי מאסיבי של 'גדולי העדה' ללדת בגיל מוקדם, מה שכובל אותן לילדיהן ולהריונות ומונע את הימלטותן מן החברה השבטית המסורתית אשר הורסת את זכויותיהן (ראה לדוגמא הספר: "בנות למכירה").
כושים - בארצות הברית של אמצע המאה ה-19 זו הייתה עבירה ללמדם לקרוא, שכן קריאה מהווה פתח למילוט ולבריחה. ידוע שככל שלאדם ישנו יותר כסף פנוי, כך ההזדמנויות שלו לקיים אורח חיים עצמאי ואוטונומי גדלות. במקרה של אנשים אשר סובלים מפגיעה נפשית, כסף למימוש עצמי למשל פירושו יכולת לצרוך טיפול נפשי במסגרת עצמאית אשר שומרת על כבוד האדם, ולא במסגרת המוסדית (בית חולים לחולי נפש) אשר לעיתים רומסת את כבוד האדם. מניעת אמצעים כספיים מאנשים אשר סובלים ממוגבלויות פירושה השלכת שרשרת ברזל כבדה של מניעת-ניעות וחוסר אוטונומיה אישית מסביב לצווארם.
הערת סיומת: על 'בעיית הנציג' של נטע דגן
נטע דגן, אשר מתיימרת לייצג אוכלוסיה אשר זכויותיה מופרות, ו"מסכימה" ב"שם" אותה אוכלוסיה (בניגוד לרבים אשר חברים בקהילה הזו של בעלי מוגבלויות,כגון קובי כוהן לדוגמא) להפרת זכויותיה, לוקה בטיפוסיות של 'בעיית נציג'- קרי אדם אשר נשלח להיות שליח של קבוצה מסוימת, אבל בוגד בתכלית שלשמה נשלח. כאשר נציג אשר אמור לשמור את 'זכויות האדם' של קבוצה אשר זכויותיה נפגעות, מסכין עם פגיעה בזכויות אותה קבוצה, אנא הגענו? ומי ישורנו? ואם אלו 'שומרי הזכויות' של הקבוצה, מה יגידו מי שאדישים לזכויותיה בשם אינטרסים כלכליים כגון המעסיקים???
קישורים נוספים
זה טוב-נטע דגן
זה רע- קובי כוהן
זוהי לשון החוק- מאתר הכנסת