נכים רבים פונים לוועדות נכות מטעם המוסד לביטוח לאומי. בין שמדובר בנכי עבודה, או בנכים "רגילים". רבים מהפונים נפגעו פגיעות מהסוג המשפיע על תנועות מפרקי הגוף (ברך, קרסול וכיו"ב), או על תנועות עמוד השדרה (צווארי וגבי). פגיעות אלו יכולות להיות תוצאת חבלה, או תוצאת מחלה. התלונה השגרתית במקרים אלו היא על כאבים והגבלת תנועות המפרק או עמוד השדרה .
תקנות הנכות קובעות את שיעור דרגת הנכות לפי מידת המגבלה בתנועות. הגבלה קשה בתנועות עמוד השדרה למשל תקנה אחוזי נכות גבוהים ולהפך. מידת הכאב הסובייקטיבי שחש החולה בעת ביצוע התנועות אינה מהווה מדד לנכות מאחר ואין כל דרך אובייקטיבית למדוד כאב.
לצורך קביעת הנכות נוהגים המומחים להשתמש באבחנה בין תנועה פסיבית לתנועה אקטיבית. התנועה האקטיבית היא זו המופקת על-ידי הנכה באופן עצמאי. תנועה זו מוגבלת יותר באשר כאשר תנועה גורמת לכאבים נמנע ממנה הנפגע הרגיל. התנועה האקטיבית היא התנועה האמיתית שלש לחולה, שכן כל חולה יימנע בדרך כלל מתנועות מכאיבות.
הרופאים בוועדות, שאינם מהווים בודק אובייקטיבי, שכן הוועדות ממומנות ונשלטות על-ידי המוסד לביטוח לאומי, נוהגים לעיתים קרובות מידי להתייחס לכלל הנכים כאל מתחזים ואת החלטותיהם הם מבססים על טווח התנועות הפסיבי של החולה, דהיינו: על טווח התנועות אשר לדעת הרופא הבודק יכול היה חולה סביר להגיע אליו, בהתעלם מעובדת הכאב אשר הרופאים בוועדות סבורים שאינה רלוונטית בכלל.
התוצאה המעשית המוזרה והמקוממת היא שרופאים לא מעטים "מסייעים" בבדיקה לחולה הנאנק להגיע לטווח התנועות המרבי-הפסיבי - על-ידי סיוע פיזי ממש, למרות התנגדות החולה עקב הכאבים. נוהג פסול זה נמשך על-אף שבמקרה אחד הורה בית הדין לעבודה לוועדה לבחון את מידת מוגבלות התנועות של החולה על-פי טווח התנועות האקטיבי ולא על-פי טווח התנועות ההיפותטי אליו יכול להגיע החולה בהתעלם מכאביו.
הדרך אותה אימצו הוועדות הרפואיות על-מנת להתגבר על קשיים אפשריים מצד בית הדין, הוא להתעלם מהשאלה, ובמקרים רבים נכתב בפרוטוקול הוועדה כי לחולה הגבלת תנועה קלה בלבד (ובתקנות אין בדרך כלל הגדרה למונח הגבלה קלה בינוניות או קשה), וזאת תוך העלמת העובדה שהכוונה לטווח תנועות פסיבי המתעלם מגורם הכאב. בדרך זו הופך הערעור לבית הדין על החלטת הוועדה הרפואית לבלתי אפשרי מאחר ובית הדין רואה בנושא שאלה רפואית "טהורה".
הצעד הראשון לפתרון הבעיה הוא לעמוד על כך שהוועדה תפרט במדויק מהו טווח התנועות של הנכה וכן תציין אם מדובר בטווח תנועה אקטיבי, או פסיבי, וכן תציין אם הופעל על החולה "לחץ פיזי מתון" על-מנת לסייע לו להגיע לטווח התנועה הפסיבי המלא. בערעור בפני בית הדין צריך להדגיש את חובת ההנמקה והפירוט וכך לאלץ את הוועדות הרפואיות לגלות בברור את נימוקי ההחלטה.
הוועדות נוטות במקרים של "הגבלה קלה מאד בתנועות" שלא לקבוע נכות בכלל, בעוד שהתקנות בדרך כלל אינן מבחינות בין הגבלות קלות להגבלות קלות מאד. קיימים כמובן עוד פתרונות יצירתיים הננקטים על-ידי הרופאים בוועדות במקרה שברור כי לחולה נותרה מגבלה וזאת על-מנת לתאר את המגבלה באופן שימנע הענקת אחוזי נכות, או יצדיק הפחתת דרגת הנכות המגיעה לנכה כדין.
בסופו של יום, כל כמה שלא יתמודדו הנכים עם רופאי הוועדות הדרך היחידה להבטחת בדיקה ודיון הוגן בעניינם היא העברת הוועדות הרפואיות מהמוסד לביטוח לאומי (ואך ממשרד הביטחון בכל הנוגע לנכי צה"ל) לרשות ציבורית עצמאית ובלתי תלויה. רק בדרך זו יובטח אמון הנכים במערכת שתפקידה להגדיר את חומרת פגיעתם.
