מה מפחיד את יואל מרקוס

קבלו ציטוט: "הפזיזות וחוסר שיקול הדעת שאפיינו את אולמרט, בגלל הסתמכותו העיוורת על דן חלוץ, גררו את המדינה למלחמת לבנון השנייה, וגזרו בכך את גורלו של אולמרט כמנהיג כושל" (יואל מרקוס, הארץ, 21.12.07). עוד ציטוט מאותו מאמר: "יהיה זה משגה ועוול, אם מסקנה קטלנית ובוטה של ועדת וינוגרד תשליך ראש ממשלה שלכל הדעות הבשיל בהתנהלותו כמנהיג, לגוב האריות ותגרור בכך את המדינה כולה לתוהו ובוהו פוליטי". "מנהיג כושל" הוא כתב, ולמרות זאת, הוא משגר מסר לחברי ועדת וינוגרד לבל יסיקו "מסקנה קטלנית שתשליך את ראש הממשלה"... "ותגרור בכך את המדינה כולה לתוהו ובוהו". במילים פשוטות, יואל מרקוס רוצה את "המנהיג הכושל" בהנהגה. אם נוסיף על כישלונו של אולמרט במלחמה, גם את החשדות הפליליים נגדו, פליאתנו לנוכח עמדתו של מרקוס תרקיע שחקים. איך זה יכול להיות? ולפני שאני ממשיך, הסבר אובייקטיבי להבדל בין "מנהיג כושל" שמנהל מלחמה, לבין "מנהיג מוצלח". תחת ניהולו של "מנהיג כושל", מספרם של ההרוגים יותר גדול. במילים פשוטות, ראש הממשלה אהוד אולמרט, לדעתו של יואל מרקוס, אחראי אישית לפציעתם ומותם המיותר של חיילים ואזרחים. נכון, הוא לא כתב את זה, אבל המסקנה הזו מבצבצת מעצמה מתוך ההגדרה "מנהיג כושל". אז איך זה שהוא רוצה אותו בשלטון? פובליציסטים מביאים איתם אל המקלדת את זעמם, תבונתם (אם יש) והשקפת עולמם. יואל מרקוס מביא את הסיוטים שלו: המתנחלים, ונתניהו. (כמעט) כל מה שהוא כותב - מושפע משנאתו למתנחלים, ומהפחד שמא ביבי יחזור לראשות הממשלה. מהסיבה הזו, הסקרים גורמים לו להזיע, והמקלדת היא תקוותו היחידה ממנה ישגר את חיציו, נגד אלה שעלולים בפזיזותם לגרום לנתניהו לחזור. זה התחיל עם שרון. לאחר שפורסמה הידיעה לפיה הניחה פרקליטת המדינה דאז (עדנה ארבל) על שולחנו של היועץ הטרי מני מזוז, טיוטת כתב-אישום נגדו בפרשת האי-היווני, כתב מרקוס: "דין ראש ממשלה, אינו כדין בוזגלו. בוודאי לא בעיתוי הזה... הנזק שיגרם לתהליך ההינתקות עם ראש ממשלה מתפטר הוא כה גדול, שאם מזוז אינו בטוח במאתיים אחוז בהרשעה, עדיף שלא יגיש כתב אישום" (הארץ, 09.04.04) מאתיים אחוז. מאה אחוז סיכויי הרשעה, לא סיפקו את אביר טוהר המידות. גם לא מאה חמישים. אפילו לא מאה תשעים - רק מאתיים אחוז. הוא גם לא התבייש לקשור בין הרף הבלתי אפשרי להרשעה, לבין אידיאולוגיה מדינית. ובתרגום חופשי: מנהיג פושע - אם יתחייב לבצע את המדיניות של מרקוס וחבריו, מובטחת לו הגנה ואבטחה תקשורתית. אם תרצו: שירותי ליווי תרתי משמע. זאת לא היתה הפעם האחרונה שבה שיגר מרקוס מסר למזוז. ארבעה עשר חודשים אח"כ, וחודשיים לפני הגירוש, כשהסולדים מהשחיתות של שרון, רקדו סביבו את מחול החרבות, כתב מרקוס (שימו לב): "המלחמה בשחיתות חשובה, אך היא יכולה לחכות. קודם נצא מעזה" (הארץ, 17.06.05). אתם הבנתם את זה? קודם נצא מעזה. הנה לכם הקשר, בין השחיתות להינתקות. כלב השמירה יואל מרקוס מתעלם מהעובדה שהרלוונטיות והפופולריות של ביבי, היא לא רק תוצאה של איכותו כמנהיג, אלא גם בגין האסונות שהמיטו עלינו חביביו שלו: ברק, ואחריו שרון ואולמרט. אנחנו מכירים את ארבעתם. ולמרות שהתקשורת מייחצנת את יריבי נתניהו, לא חשוב כמה גרועים יהיו - הוכח, שביבי יותר מוצלח. כמו כל העדר הבולשביקי, יעדיף יואל מרקוס את מנהיג השמאל, אפילו הוא כושל. וההעדפה הזאת דרדרה את ישראל במדרון ביטחוני. זה התחיל באוסלו עם רבין ופרס, עובר דרך המנוסה מדרום לבנון עם אהוד ברק, וכמובן גירוש היהודים מגוש-קטיף וצפון השומרון, בהובלת שרון ואולמרט. בין לבין, חגגו נרקומני האשליות "פסטיבלי "אופק מדיני". רק חבל, שבסוף המסלול שמוביל השמאל, תמיד יזיעו אנשי זק"א...