התופעה של חשודים, עצורים, נחקרים המובלים או מובאים לבית המשפט, לעיני העיתונאים, מצלמות, טלוויזיה, צלמים - כבולים בידיים ורגליים, יש בה אלמנטים של השפלה, מבוכה, אדנות וכוחנות משטרתית.
יש אלמנטים פליליים, שלגביהם האזיקים הם הכרחיים, מובנים ומתיישבים עם דרכי הביטחון של המשטרה והציבור, ולגביהם אין בהובלתם באזיקים משום פגיעה בכבודם, שהרי מעשיהם הפליליים הם הם הפגיעה האמיתית.
יש להבדיל בין העצורים חשודים שלגביהם החוק והנוהלים מחייבים אזיקים, כמו עבריינים מועדים, רוצחים, שודדים, אנסים, סוחרי סמים, סוחרי נשים, פדופילים, תוקפי נשים, קשישים וסתם בריונים אלימים - לרבות אלה המואשמים בעבירות מסוגים אלה של פשע חמור, או חשודים בעבירות שמשפטם טרם הוכרע או נמצאים במהלך הדיונים.
אבל יש גם קבוצה אחרת - של עברייני הצווארון הלבן, סוחרים, רופאים, עו"ד, עיתונאים, בעלי עסקים, תעשיינים, בנקאים ופקידים שהובלתם באזיקים - הוא עונש חמור הרבה מעבר למשפט והתוצאה הסופית - הרגעים האלה, בהם הם מובלים באזיקי ידיים ורגליים, אל הניידת או במסדרונות בתי המשפט - הופכים "לכתם" של השפלה וביזוי, שאין לו פיצוי לא כספי ולא חברתי, בלי שום קשר לתוצאות החקירה או המשפט.
הקלישאה השחוקה של "תמונה אחת שווה אלף מילים" הופכת למציאות מרה והיא מקבלת "האנשה" וחיים משל עצמה. היא פוגעת באדם, במשפחתו, בילדיו, בחבריו - עשויה ויכולה להרוס משפחות, עסקים, חיים, להביא להתאבדויות - וכבר היו דברים מעולם.
ח"כ גדעון סער יזם והוביל חקיקת חוק, לפיו יושמו אזיקים על עצור, רק במקרים של סכנה מיידית, סכנת בריחה, חומרת העבירה ופוטנציאל מסוכנות מצד העצור. נראה, שהחוק, ההוראות וההנחיות לא חלחלו וירדו עדיין לדרגים הנמוכים המבצעים את ליווי האסירים ולהשוטרים המבצעים מעצרים.
הנושא אינו חדש, וכבר דנו בו מקצועית וציבורית בעבר, דבר שהביא את הכנסת לחקיקה האמורה לעיל, אבל עדיין אנו עדים לתופעה המביכה של פגיעה בעצורים, שלא לצורך, כאשר תוך זמן קצר הם משוחררים, התיקים שלהם נסגרים, או מועברים למעצר בית וגם אם המשפט מתארך, יש ויוצאים זכאים או עם עונש מינימאלי שאינו מחייב את ההתנהלות כלפיו מתחילת המעצר והחקירה.
ניקח לדוגמא את המקרים הבאים: (אחד מן העבר) כאשר עורך ובעל מעריב עופר נמרודי, נחקר והועמד לדין על עבירות פליליות שאין בתוכן אלימות או מסוכנות לציבור או בריחה, למרות זאת הובל במסדרונות בית המשפט בת"א באזיקים, מושפל, מבוזה - ובצורה מיותרת. יש עוד דוגמאות רבות, אבל מפאת כבודם של האנשים לא ראוי להזכירן.
דוגמאות מן ההווה הקרוב: העיתונאי אדם שוב מובל באזיקים, על תלונות של תקיפה מינית כאשר תוך זמן קצר הוא משוחרר בערבות, למעצר בית קצר, מכיוון שהתלונות אינן מבוססות דיים שפירושן, התיק כנראה ייסגר בקרוב. האיש לא עבריין סדרתי, אין לו עבר פלילי, אין סכנת בריחה או מסוכנות מיידית ואף על-פי כן ללא כל צורך והגיון בניגוד להוראות החוק החדש - מובל באזיקי השפלה.
בחורה צעירה משכונה דתית שהצהירה שהיא דתיה ולא התייצבה לשירות סדיר בצה"ל, נעצרה ושמו עליה אזיקים, והשאלה לאיזו מטרה בדיוק?
מספר פעמים בעבר כתבתי והתרעתי על התופעה החריגה, ובמקרים רבים בלתי רצויה ולא נחוצה, של הובלת חשודים, עצורים, במצעד השפלה, במסדרונות אולמות בית המשפט ובאולם עצמו, לעיני צלמים, מצלמות ועיתונאים עם שוטרים שנהנים מהרעש והתקשורת מסביב.
צריך להדגיש: לפני כמה שנים חוקק חוק, שבא להסדיר את נושא האזיקים והנוהלים. נקבע במפורש בחוק כי: "אסור לכבול אסיר או עציר במקום ציבורי אלא אם קיים חשד סביר שהוא עלול להימלט או לפגוע בגוף או ברכוש".
מובן שאין להחיל את משמעות הדברים הנ"ל על כל מקרה ומקרה - שהרי יש מקרים רבים שהדבר נחוץ, הגיוני ומתבקש. החוק שחוקק בנושא זה - בא במטרה ברורה, להבדיל בין המקרים המחייבים שימוש באזיקים, לבין אותם מקרים שאין בו כל מטרה ביטחונית אלא מטרה עקיפה, חורגת ממטרת החוק.
צריך לציין - שהנוהל של שימת אזיקים על ידיו של עצור/אסיר - אינה המצאה ישראלית. זהו נוהל סטנדרטי בכל המשטרות בעולם - ואפילו ציוד קבוע בערכת הלבוש של השוטר, החל משוטר מקוף דרך הבלשים והסמויים.
עד חקיקת החוק בארץ, פעלו השוטרים עפ"י הנוהלים המשטרתיים המקובלים, ולשוטרים המלווים והעוצרים כמעט ולא היה שיקול דעת בנושא. יש לנוהל הזה, המקובל בכל משטרות העולם, כפי שציינתי לעיל, שורשים והגיון משלו - שהרי ההלם הראשוני של המעצר, במיוחד לגבי טיפוסים מסויימים, עלול להביא להתפרצות, לתקיפה, הימלטות ו/או סיכונים נוספים, ומכאן ההיגיון של כבילה ראשונית. אבל כאשר נמוג ההלם הראשוני, והעצור יושב לבטח בידי המשטרה וידוע במי מדובר ועל מה מדובר - יש להפעיל את ההיגיון הבריא - שבעבר הושאר לקציני משטרה בכירים, וכשזה נכשל - נאלצו לעגן זאת בחוק של הכנסת, ולמרות זאת - עדיין קשה לשוטרים ולקצינים להשתחרר מהנוהל הישן.
כאשר מדובר באנשי ציבור, פוליטיקאים, אנשי עסקים, עיתונאים בהווה או בעבר או באזרחים מהשורה, שכשלו או נחשדו בעבירות קלות, אין הגיון וסיבה להובילם מול המצלמות באזיקים.
לא אתפלא, אם בין העצורים ישנם כאלה, שיכולים לספר, שעצם הבאתם בפני שופט לשחרור או מעצר באזיקים, נעשה כדי ללחוץ עליהם לשתף פעולה, להודות באשמה או להפליל אחרים - כדי להימנע מהמצעד המשפיל מול המצלמות.
יתירה מזאת - זכורות לי תמונות של רוצחים, אנסים ושודדים, שללא ספק המצב חייב את הובלתם באזיקים. אך יחד עם זאת, גם במקרים אלה - רצוי וחשוב לשמור על כבוד מינימאלי כגון לבוש הולם, יחס סביר והתנהגות שתכבד גם את שוטרים והמלווים. יש להבין - עצור המובל באזיקים בפני התקשורת ותמונתו מתפרסמת בעיתונות ובטלוויזיה - יוצא אוטומטית מאלמוניות, מאפרוריות, ותמונתו ומראהו הופכים לא רק לשיחת היום - אלא נשארים הדים ומראות גם לתקופה ארוכה שבעתיד. המשפחה, הילדים, החברים בבית ובעבודה, נחשפים למראה העגום - וקורה לא פעם שאחרי יום יומיים האיש משוחרר בקול דממה דקה - ולפעמים גם התיק נסגר, הוא מזוכה מהחשדות - ומה נשאר? המראה, התמונה בעיתון וכל המטען המתלווה לכך.
טוב עושים אנשי ציבור, חברי כנסת ועיתונאים שמתריעים בפני השר לביטחון פנים, על התופעה החריגה ואי כיבוד החוק בנושא. ונקווה שהשר שרגיש לנושא ויודע על חקירה אחת ושתיים ומהותה - יפעל בנדון ובהקדם בצורה אפקטיבית.
ועכשיו - מה שנשאר זה לראות איך ומתי יישום החוק ובעיקר האם הגורמים המבצעים בשטח, כלומר: חוליות ליווי אסירים, שוטרי בתי המשפט, פרקליטים, שופטים יבצעו ויתמידו בביצוע החוק ומטרתו.
מה שדחוף כרגע שיוצאו נוהלים מחייבים ובהם דירוג חומרת העבירות המחייבות "אזיקים" ושלבי השימוש בהם.
הערות לסיום
1. העיתונות והתקשורת - תפקידה לסקר, לפרסם את הסיפורים המעניינים את הציבור. אם המשטרה מדליפה להם או מביאה להם את "האישיות" באזיקים בפני המצלמות - הטענות לא מופנות אליהם. אבל כאשר האיש מזוכה או התיק נסגר - זה מוכיח כבל עם ועדה שטעו לגביו, או העלילו עליו, חובה מוסרית וחברתית - לפרסם זאת באותו מקום ובאותו גודל, צורה והקף, שפרסמו את מעצרו - ואת זה לא עושים. מה חבל.
2. הפרקליטות הודיעה כי התיק נגד העיתונאי אדם שוב נסגר מחוסר אשמה. פירוש הדבר - התלונות על אונס ותקיפה מינית, התבררו כלא נכונות, ועכשיו תראו את הפער בין תחילת הפרשה לסיומה. ומה יזכור הציבור בעוד שנה - את התמונה של העיתונאי באזיקים. על זה אני מדבר, כדאי שתחשבו על זה.
3. בשלב זה נדחתה ההצעה לאסור פרסום שמות החשודים והועברה הבקשה למועצת העיתונות להתקין כללים מחייבים בנושא זה. הבעיה בפתרון זה - שמועצת העיתונות היא גוף שיכולת האכיפה שלה מוגבלת וגם אז רק לגבי גופים שהצטרפו למועצה והעונשים הקיימים חסרי הרתעה.
האינטרנט, חלק מהמקומונים, עיתונים וחוברות של מועצות מקומיות, פרסומים שכונתיים - לא יכללו בהסדר של מועצת העיתונות. לכן - חוק בנושא זה בתיאום עם מועצת העיתונות ולשכת עורכי הדין - הוא הפתרון הנכון.
