השבוע נודע כי שניים מרוצחי המטיילים הישראלים, דוד רובין ואחיקם עמיחי, הם אנשי מנגנוני הביטחון של הפת"ח, המקבלים שכר מהרשות הפלשתינית. האחד: עמאר בדר אל-חלים טהא - בן 26, תושב אבו סנינה מחברון. השני: עלי אל-חמיד רגב דנדיס - בן 24, תושב חברון, פקיד בבית הדין השרעי ומוכר כפעיל פת"ח העומד בקשר עם המודיעין הכללי הפלשתיני.
מי שרצה הוכחה נוספת לכישלונה של ההסברה הישראלית - קיבל אותה גם הפעם. ובגדול. לא משרד החוץ, לא צה"ל, לא מערכת הביטחון, לא משרד ראש הממשלה - איש מהם לא חשב שהצורך בהבלטת האירוע, חיוני וחשוב להסברה הישראלית. האירוע עבר כלא היה, ובמהדורות החדשות בזירה הבינלאומית, כמעט ולא ייחסו לכך חשיבות. למעשה, כמעט ואיש אינו זוכר כי רוצחי המטיילים, היו למעשה שוטרים פלשתינים. שוטרים, ולא אנשי חמאס או ג'יאהד.
גם שרת החוץ מודה בכישלון
גם שרת החוץ, ציפי לבני, מודעת לכישלון המערכת. בנאום שנשאה השבוע בפני 60 ממנהיגי הסטודנטים מארה"ב, שאלה שרת החוץ: "כמה אנשים בעולם מודעים לעובדה ששני ישראלים נרצחו בסוף השבוע ע"י אנשי מנגנוני הביטחון הפלשתינים? אז התשובה ברורה: נראה שלא יותר מדי, וראיתם: גם לבני מודעת לכך. ואני שואל: מה בדיוק רצתה שרת החוץ לומר בדבריה? הרי זהו למעשה תפקיד משרד החוץ לדאוג שהעולם יידע כי שני הרוצחים היו שוטרים פלשתינים. באין גוף הסברה לאומי, תפקידם הוא להעביר את המסר דרך שגרירויות, דרך נספחים, דרך יוזמות. אז אם המשרד לא יוזם דבר - מה לנו להתפלא?
אך לא בכך די. הכישלון הנוכחי אינו מתבטא רק באי העברת המידע לפיו הרוצחים היו אנשי המשטרה הפלשתינית, אלא בעצם חסרונו של ה"מסר" ההסברתי הנלווה לו. נניח, רק נניח, שהעולם כולו ידע אודות שני הרוצחים. ומה אז? מהו המסר ההסברתי שרוצה מדינת ישראל להעביר לעולם? הרי ידיעה לבדה, היא ידיעה ותו לא. "המסר" - הוא שהופך אותה למהותית.
כאן, שוב, משרד החוץ לא הבהיר מהו המסר שהוא עצמו רוצה להעביר. מהי אפוא המשמעות של היותם של הרוצחים - אנשי מנגנוני הביטחון? שאסור לדבר עתה עם אבו-מאזן, כי הוא תומך בטרור? מה ישראל רוצה לומר בזאת? האם אולי היא התכוונה לכך שעצם העובדה שהם אנשי הרשות, מהווה עילה לאי שחרורם של אסירים פלשתינים? האם יש להבין שלא ניתן להתקדם במו"מ על הסדר עתידי עד שהם לא ילחמו בטרור? אולי המסר הוא למעשה, שיש להתעקש על הסגרתם של הרוצחים לישראל? האם ניתן להבין מדברי שרת החוץ שהפת"ח אינו שונה מהותית מהחמאס? ואני שב ושואל את אנשי משרד החוץ: מהו בדיוק המסר ההסברתי שלכם? אני לא מצאתי דבר.
המסקנה ברורה
האירוע האחרון חוזר ומלמד אותנו, שבישראל אין מערכת הסברה, אין מערך כולל, אין גורם מוביל שקובע את המדיניות ויודע גם לפקח על הביצוע. רק השבוע התבשרנו כי התוכנית להקים גוף הסברה לאומי, נדחית ולא ידוע אם היא בכלל תקום. והרי אין צורך להמציא את הגלגל: מבקר המדינה הצביע כבר בשנת 2002 על שורש הבעיה, והוא - היעדר גוף ממלכתי בעל סמכויות הדרושות לריכוז הטיפול בהסברה. בדוח שפרסם בעקבות מלחמת לבנון השנייה, הוא חזר על אותם עקרונות ממש.
מבקר המדינה המליץ אז, וראוי שנאמץ זאת היום, לקבוע תפיסת הסברה כוללת לנושאי חוץ וביטחון ברמה הלאומית, ולגזור בהתאמה את המבנה, הארגון והמשאבים הדרושים, ובראשם את "גורם העל", אשר אמור להנחות ולייצג את מערך ההסברה ליד שולחן הממשלה והקבינט המדיני-ביטחוני.
במקום כל אלה, אנו שבים וזוכים לגופים מבולבלים, כמעט חסרי תוכן הסברתי. אז מה עשה משרד החוץ כדי למנף את האירוע האחרון? ובכן, לא הרבה. כמעט כלום. באתר הרשמי תמצאו ידיעה לקונית, הלקוחה ממשרד ראש הממשלה, במסגרתה מוזכרים שמות הרוצחים, השתייכותם הארגונית, וכן פירוט עובדתי קצר על האירוע. אין שום מסר, שום נתונים אודות תקריות רצח קודמות בהן היו מעורבים השוטרים הפלשתינים. במהדורת החדשות בעולם, כמעט ולא היה דובר רשמי אחד שמינף את האירוע.
וצה"ל? גם הוא לא רחוק מכך. באתר הרשמי תתקשו למצוא ולו אזכור לאירוע. אם תתאמצו, סביר להניח שתמצאו הודעה לקונית חסרת כל תוכן. במקום זאת, תמצאו שלל פרטים מעניינים על כומתות חדשות בצה"ל, כולל תמונות והיסטוריה, ואולי גם סיפורים מרתקים על קלעית מוכשרת. זה אומנם תוכן חשוב ומאלף, אלא שכאשר ארגוני הטרור עצמם מודים שהם עוקבים מדי יום אחר הפרסומים באתרי הממשלה והביטחון, אחרי שאנו יודעים כי עיתונאים זרים ניזונים בין היתר מנתונים שלצערנו כמעט ולא מופיעים שם, שווה אולי לשקול, רק אולי, לנצל את זירת האינטרנט כדי להציג מסרים, כדי להוביל הסברה.
רק ניהול אחראי, רק צוות בעל ניסיון וכושר מחקרי, רק ניהול עם מתווה דרך, עם אסטרטגיה, עם יוזמה, עם מעוף, עם יצירתיות - רק אלה יחזרו את ישראל למקומה הנכון במפת התקשורת העולמית. בינתיים, אין לנו לא את זה, ולא את זה. חברים יקרים, זה לא רציני. ככה לא בונים הסברה.