כאשר הכריז אצ"ל, ב-16 בינואר 1944, על מרד גלוי בשלטון הבריטי בארץ ופתח בשורה של פעולות צבאיות, הוא לא זכה לשיתוף-פעולה מצד "היישוב המאורגן". באותה עת חלה התקרבות בין ראשי ה"הגנה" לאדמיניסטרציה הבריטית ופעולות האצ"ל לא נראו להם.
תחילה ניסו לשכנע את אצ"ל לחדול ממאבקו, אך כשנכשלו מאמציהם, תבע דוד בן-גוריון, בפומבי, בוועידת הסתדרות העובדים, לגרש ממקומות-עבודה ומבתי-ספר את החשודים בהשתייכות לאצ"ל, לא לתת להם מקלט ומחסה, לא להיכנע לאיומיהם ולשתף פעולה בביעור הטרור עם השלטון והמשטרה הבריטית.
מיד לאחר הכרזה זו נפתחה עונת הצייד (ה"סזון") נגד חברי האצ"ל. עשרות נפקדים בארגון הצבאי הלאומי נעצרו, נחטפו ועונו. במרבית המקרים הוסגרו, לאחר מכן, לידי הבולשת הבריטית.
אחד מאלה שנחטפו, אך לא הוסגרו, היה יעקב אליעזר פרשטיי, (שברבות הימים שינה שמו ל-תבין), סטודנט בן 25, שעמד אז בראש שירות המודיעין של האצ"ל.
פרטי חטיפתו הדרמטית היו, עד היום, בלתי ידועים. עתה, 64 שנים לאחר אותם ימים קודרים, נחשף, לראשונה, סיפור החטיפה של מי שנודע מאוחר יותר כד"ר אליהו תבין, מראשי הכלכלנים של תנועת החרות.
בתוקף תפקידו, כראש שירותי המודיעין של האצ"ל, נודע לפרשטיי-תבין על ההחלטה לחטפו מהדוחות שקיבל ממקורות ההגנה ומהחטופים שהקדימוהו. הניסיון הראשון לחטוף אותו בוצע בחנוכה 1944, אך נכשל. שנה לאחר מכן בוצע הניסיון השני - והפעם הוא הוכתר בהצלחה.
פס"ד מוות
תבין נחטף על-ידי חוליה של הל"ט (מחוליות ה"הגנה") בקרן הרחובות בן-יהודה-ירמיהו, בצפון תל אביב, במרחק 30-40 מטר ממשרד מטה האצ"ל. החוליה החוטפת נעזרה בנהגי "המעביר" (לימים "דן), שמכוניותיהם היו בסביבה. תבין הוכנס בכוח למכונית והובל לגבעת השלושה. כאן שוב ניסו לשכנע אותו לשתף פעולה, תחילה בדברי נועם ובמחמאות, אך כשנתקלו בסירובו, ניסו לשבור את רוחו על-ידי בימוי הצגה של בית-דין-שדה. "התובע" דרש להוציאו להורג על כי חתר נגד המוסדות הלאומיים וכי בתוקף תפקידו "שתל" סוכני-מודיעין בפיקוד הפלמ"ח וה"הגנה".
באישון-לילה הובל תבין לחדר חשוך, במגדל-שמירה, במשמר השבעה, ולאחר שמישהו קרא את פסק דין המוות שהוצא נגדו, דרך חבר אקדח "פרבלום", וכאילו התכונן לירות בו כעבור שתי הדקות שניתנו לו לאמירת ה"ווידוי". שתי הדקות הוארכו לארבע, ומשחלפו גם אלה - ניצל אותן תבין להשמעת דברי גנאי על שוביו ה"קוויזלינגים". מתברר שהדברים עשו את שלהם והוחלט לתת לתבין ארכה עד אור הבוקר, כדי שיימלך בדעתו ויציל את נפשו. לצורך כך החזירוהו אנשי ה"הגנה" לחדר-כלאו.
באזיקים למיטה
עם עלות השחר הוסע תבין לעין חרוד, ושם הוחזק משך שישה חודשים במתבן ישן, כשהוא כבול באזיקים למיטת-ברזל, שהוצבה בפינה חשוכה של האולם. ביממות הראשונות ניסו להוציא ממנו ידיעות על-ידי חקירה רצופה, כשצוותי החוקרים מתחלפים כל שעתיים-שלוש. משנכשלה שיטה זו, החלו לענותו ולשיא הגיעו הדברים כשתלו אותו. ידיו נקשרו מאחורי גבו ונמשכו על-ידי חבל וגלגל כלפי התקרה.
ביום החמישי לחטיפתו הכריז תבין על שביתת-רעב. זו הופסקה לאחר שלושה ימים על-ידי הזנה בזריקות. שביתת הרעב והחשש שלא יתעורר מההתעלפויות, שנגרמו על-ידי העינויים, הביאו להפסקתם.
כחודשיים וחצי שכב תבין בחושך, כבול באזיקים למיטת הברזל. במשך כחודש לא איפשרו לו להתרחץ ולהחליף את בגדיו, שנקרעו ונרקבו על גופו. על שומריו נאסר לשוחח עימו, כנראה מפני החשש שמא ישפיע עליהם לרעה. כדי להעסיק את עצמו, במשך שעות היממות הארוכות, שבהן נדדה שנתו לרוב, ניסה תבין לשנן מהזיכרון את לימודיו בגימנסיה ובאוניברסיטה, ספרים שקרא ופרקים בתנ"ך.
בקיאות בלול
בראשית חודש מאי שוב הכריז תבין על שביתת-רעב, תבע את שחרורו, או לפחות יחס כאל קצין שבוי. מצב-בריאותו עורר, כנראה, דאגה בלב שוביו ורופאים, שהוזעקו למקום-שביו, הורו לאפשר לו ליהנות מ"אמבטיית-שמש". מחסור באוויר צח ושכיבה ממושכת הביאוהו לאובדן התיאבון ואף להירדם לא יכול היה עוד. ואמנם, תבין זכה לאמבטיית השמש: הושיבוהו כבול לשולחן, שעמד במרחק חמישה-שישה מטרים מפתח המתבן. הדלת נפתחה לרבע שעה ביום ודרכה חדרו פנימה קרני-שמש, אך מבלי שהגיעו אליו.
ביום סיום מלחמת העולם השנייה הודיעו לו שוביו, שוב לאחר שביתת-רעב שקיים, כי מעתה יעניקו לו יחס המגיע לקצין שבוי ואף ירשו לו לקרוא עיתונים וספרים, כמובן כאלה שאינם עוסקים בפוליטיקה. בכוך שלו הותקנה, אפוא, נורה, שדלקה 24 שעות ביממה, והחלו לספק לו פרסומים מהקיבוצים, העוסקים בעיקר בחקלאות, וצילומים מעמודים פנימיים של "דבר" - עיתון פועלי ארץ ישראל. תוך זמן קצר הפך תבין להיות בקיא בבעיות הלול והרפת.
חשש מנקם
מתברר כי שוביו של תבין לא היו כה "מאושרים" מן ההסדר הזה. הם הציעו לשחררו מהכלא, מייד לאחר שביתת הרעב הראשונה שלו ואף לתת לו מקלט באחד הקיבוצים שלהם, בתנאי שיתחייב, בדיברת קצין, שלא יברח משם. תבין סירב לתנאי הזה, אך עם זאת נמנעו שוביו מלהסגירו לידי הבולשת הבריטית, מתוך חשש שירצה להתנקם בהם בגלל יחסם אליו, על-ידי מסירת המידע על ההגנה לבריטים, שאותו רכש בתוקף תפקידו.
שוביו של תבין ניחמו אותו שלא יחסלוהו פיזית, שמא מישהו מידידיו, שביניהם היו, מן הסתם, חמומי-מוח, ירצה לנקום את דמו ולפגוע בראשי ה"הגנה", אליהו גולומב ומשה סנה. לכן הם העדיפו להחזיק אותו תחת משמר במקום-כלאו. מן הסתם זה היה זול להם יותר מהנזק שהוא עלול היה לגרום, לו המשיך לפעול כשהוא חופשי.
כאשר החלו הדיונים בין ה"הגנה", אצ"ל ולח"י על הקמת תנועת המרי - התנתה מפקדת האצ"ל את הסכמתה בשיחרורו של תבין. אף שתחילה הכחישו את דבר הימצאו בידיהם, נאלצו לבסוף אנשי ה"הגנה" לשחררו, ובראש השנה, שישה חודשים לאחר שנשבה, חזר הסטודנט הצעיר לפעולות האירגון.
טיולים בקיבוצים
משך כל תקופת-שביו ניסו חבריו של תבין במפקדת האצ"ל לאתר אותו. אומנם הם החליטו להמנע מכל תגובה פיזית נגד החוטפים ושולחיהם, כדי למנוע מלחמת-אחים, אבל מספר חברים, מעוזריו הקרובים, אירגנו קבוצות-חיילים בריטים-כביכול במדים, ששוטטו בקיבוצים שונים ובסביבתם, שסברו כי הוא כלוא בהם, אך לא העלו דבר. היחידי שעלה על עקבותיו היה אבשלום חביב הי"ד (שהוצא להורג בכלא עכו, לאחר שנלכד על-ידי הבריטים בניסיון הפריצה), אשר שירת בפלמ"ח ודיווח לממונים עליו באצ"ל, בירושלים, את חשדו, כי ראש שירותי המודיעין של הארגון מוחזק בסביבת עין חרוד. הוא גילה זאת כמעט ערב-שיחרורו ולא היה סיפק בידי חבריו לשחרר אותו.