לא תהיה זו הגזמה וגם לא חידוש מרעיש, אם ייקבע שהמצב בדרום המדינה הוא קטסטרופלי. נוצרה שם מציאות כה עגומה, עד כדי אימה, תרתי משמע. 30 קאסמים, 50 קסאמים, מי כבר סופר. ומדינה שלמה עומדת מנגד, אימפוטנטית לחלוטין, מבולבלת ואובדת דרך.
וכמו שסופרים את הקסאמים כאילו שיש לכך משמעות מי יודע מה, כך סופרים את ההרוגים בעזה כאילו שלמישהו בהנהגה שם איכפת. זהו ריטואל יומיומי, מפחיד ומדאיג באותה המידה. ובשעה קשה זו יש תחושה ש"אין מלך בישראל". פוליטיקאים מתייצבים בפני המצלמות וממלמלים את אותן המנטרות הכה מוכרות. לו מישהו היה מנסה לדובב את המנהיגים, הוא היה חוזר על הפראזות הריקות במדויק: "נעשה הכל", נדע להגיע לכל אחד", אנחנו עם תושבי שדרות ועוטף עזה", וכד'.
ומה התוצאה של כל המילים היפות הללו? קסאמים ממשיכים לנחות על בתי התושבים. למרבה המזל, אין פגיעה פיזית בתושבים, אך מי יודע מה גדולה הפגיעה בנפשם. עשרות אלפים ואולי יותר מבין תושבי האזור נפגעו וימשיכו להיפגע בנפשם עד שהם, לדאבון הלב, לא ידעו עוד מנוחה לעולם.
ההנהגה בעזה היא מן הקיצוניות ביותר. ראשיה הם אנשים חדורים מוטיבציה דתית המקדשת את המוות, את הקורבנות ואת המלחמה המתמדת. להתמודד עמם ועם כל התומכים שלהם זו משימה קשה, אך כל מי שמבקש למצוא פתרונות אלגנטיים, עלול להתאכזב קשות. החמאס וכל הארגונים הפונדמנטליסטיים האחרים לא נרתעים מפגיעה זו או אחרת בכמה מחבלים חמושים או בלתי חמושים. כל מי שמחפש פתרונות חייב להתחשב בנקודות התורפה של האויב. לצער כולנו, הנהגת ישראל לא פועלת הכיוון הנכון. כל הרוג מחמאס יוחלף ב"פטריוט" אחר. יש בתור רבים הממתינים ליטול חלק ב"חגיגת" הפגיעה בישראל. אם כן, מה התועלת בכך?
מילים יפות לא תעזורנה לתושבי שדרות. הם שבעו מכך. חייהם הפכו לגיהינום ושום "שיחות מוטיבציה" לא יועילו. מדינת ישראל חייבת להם שקט בדיוק כמו בכל מקום אחר בארץ. אך, מה שקורה היום, זו הפקרות שאין כדוגמתה. ועד דבר קטן: אם לא יפנימו בישראל שכל הצלחה של חמאס בעזה לשבש את החיים בשדרות ועוטף עזה תעודד את הארגונים הללו לנסות ולהעתיק את דפוס הפעולה שיהודה ושומרון, טועה טעות מרה.
ישראל חייבת לגבות מחיר שלא ישתלם לא להנהגה בעזה, לא לתושבים בה, ולא להנהגה הפלשתינית ביהודה ושומרון. כל עוד לא יבין האויב שהמחיר שהוא משלם הוא כה גבוה, אין כל סיכוי להגיע לפתרון מדיני. אנחנו נמצאים הרחק מאוד מהפנמת התחושה הזו בקרב ההנהגה הפלשתינית, בעזה וביהודה ושומרון. הלוויות של עוד 20 מחבלים לא ישנו את המצב. יש מספיק שוטפי מוחות המצליחים במשימתם, ובמקום 20 המחבלים ההרוגים, יקומו 40 חדשים.
הפתרון חייב להיות רדיקאלי. הפתגם "הדג מסריח מן הראש" הוא המתאים ביותר למצב הנוכחי. הנהגת עזה היא העומדת מאחורי הפגיעה הבלתי פוסקת בישראל. מדינה נורמלית לא יכולה להרשות לעצמה לשחק בחיי תושביה. אי-לכך, הנהגת עזה, על כל מרכיביה ותומכיה חייבת לדעת שהמשך מדיניותה תהפוך אותם לבני מוות.
אסור לישראל לחוס על אף מנהיג הנקרא בפינו "מנהיג פוליטי". המנהיגים הללו הם נותנים את ההוראות, ראו דוגמת ערפאת, לכן דינם כדין כל מחבל מן השורה. על המנהיגים בעזה לדעת ששעתם לפגוש את השאהידים קרבה ובאה מהר מן הצפוי. ככל שהמחיר שההנהגה תשלם יהיה גבוה יותר, כך הסיכוי לדעיכת ירי הקסאמים ילך ויגדל.
גם אם 100 מומחים יאמרו שהשורות הבאות הן פופוליזם, אשליה או בדיה, לא יוכלו לשנות את לקחי ההיסטוריה: מדינות ששילמו בהרס ובריחה המונית של אוכלוסיה ממקומות שונים, שינו את מדיניותן מן הקצה אל הקצה. הדוגמאות רבות ואין טעם לחזור עליהן. אין כל מניעה מדוע צפון הרצועה לא יכול להפוך לשטח ריק מאדם. מחיר כזה עשוי להוביל לחשיבה אחרת לחלוטין, כולל מוכנות להגיע להסדר, ולו הסדר של הפסקת אש. יש בידי ישראל האפשרות לבצע זאת, אלא שההנהגה הפוליטית עדיין שבויה בקונספציות אחרות, ולמען האמת, בלתי מובנות.
ישראל אינה מסוגלת להתעלם מדעת הקהל העולמים ומן הלחצים הכבדים המופעלים עליה. זו תהיה קביעה לא אחראית לומר שישראל מסוגלת לפעול ללא שום בלמים, אך יחד עם זאת, ישראל כן מסוגלת , במצב הבינלאומי הנוכחי, לפעול כדי להציל את תושביה מן התופת, בכל דרך אפשרית. עם העולם נדע איך להתמודד. הכל עניין של החלפת דיסק ואומץ לפעול.
