המושגים "ימין" ו"שמאל" הטשטשו במהלך השנים. המונח "ימין" היה מזוהה עד לא מזמן עם ארץ-ישראל ו"שמאל" עם "שתי מדינות לשני עמים".
בעבר היו הבדלים כלכליים ותרבותיים ברורים מאוד: שמאל חילוני בעל מאפיינים סוציאל-אליטיסטיים, המזוהה עם כלכלה ריכוזית ותרבות ישראלית אחידה: מאוסף מהגרים לבניית עם. הימין הליברלי שם יהבו על חירויות הפרט, שוק חופשי וקיבוץ גלויות.
טשטוש העמדות הראשון החל כאשר הוקמה התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שבין מייסדיה היה יצחק טבנקין ממנהיגי אחדות העבודה. לעומתו הצטרף חבר המפלגה יגאל אלון למערך והגה את התוכנית שלימים נקראה על שמו: "תוכנית אלון", תוכנית החלוקה הרשמית הראשונה לאחר מלחמת ששת הימים.
החלק הארי בתנועה למען ארץ ישראל השלמה, השתייך לשמאל הציוני הסוציאליסטי, שאנשיה הצטרפו לליכוד בין השנים 1973-1976.
שימו לב: מי היה הראשון מבין מנהיגי המדינה שהעדיף את חלוקת הארץ (גם אם באופן זמני). מי היה המנהיג הראשון שויתר על שטח לאחר שכבש אותו.
היה זה דוד בן-גוריון. בן-גוריון אימץ למעשה בשנת 1948 את חזונו של ז'בוטינסקי ששאף למדינה יהודית בארץ ישראל. ז'בוטינסקי ובגין אחריו שתמכו ב"שתי גדות הירדן" לא הבינו את החשיבות הגדולה במפעל ההתיישבות, שסייע לעתיד בהקמת המדינה היהודית.
דב"ג שאף לרצף טריטוריאלי יהודי בארץ ישראל. מקטרגיו טוענים כי נתקף בהלה מהצלחות צה"ל לאחר מבצעי חורב ועובדה ונמנע מכיבוש יהודה ושומרון, כדי לשמר את שהשיג צה"ל. גם אם אכן היה כך, ראה את גבולות שביתת הנשק - 49 כזמניים. כאשר יצא בן-גוריון למבצע קדש, ביקש למגר את אנשי הפדאיון מגבולה של ישראל ולשפר את יכולת ההרתעה של ישראל. יש לזכור כי לאחר כחצי שנה, נאלץ דב"ג להוציא את כוחות צה"ל מסיני.
"התנחלויות"
לאחר מלחמת ששת הימים הוקמו האחזויות נח"ל על-ידי ממשלות ישראל. תפקידן היה ביטחוני ושימש כגרעין להתיישבות עתידית. ממשלות שמאל להזכירכם, בראשות לוי אשכול וגולדה מאיר לאחר מכן. ישובי הציונות הדתית שהוקמו ביהודה ושומרון ועלו על הקרקע בשנת 1975, לא היו הראשונים שהוקמו ב"שטחים המוחזקים": היו אלה כרמל בר ויהודה הראל שעלו למחנה הצבאי הסורי הנטוש "עלייקה" ברמת הגולן והקימו את קיבוץ "מרום גולן", המשוייך ל"קיבוץ המאוחד".
האם היה בגין הראשון לסגת משטח לאחר מלחמת יום הכיפורים,
לא. היה זה ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, שחתם בשנת 1974 על הסכמי ההפרדה בין ישראל למצרים וסוריה. הן ביקשו להציג בפני אזרחי שתי המדינות ניצחון (גם אם היה מדומה - מבחינה תודעתית) על ישראל. אם מטרתו של סאדאת היתה תפיסת צדה המזרחי של התעלה על-מנת לכפות על ישראל ויתורים עתידיים, הרי שמטרתו הושגה.
בגין היה ראשון המנהיגים שזוהה עם רעיון ארץ ישראל השלמה משתי גדות הירדן שפינה ישובים בהסכם. צעדו זה של בגין יצר ברית חדשה בין איש השומר הצעיר משה שמיר, לבין יוצאת תנועת החרות גאולה כהן ואלו ייסדו את תנועת בנא"י, שהפכה לימים לתנועת התחייה. אומנם בגין הורה על נסיגה מסיני ופינה ישובים בשטח בתואנה כי שטח זה אינו חלק מ"ארץ-ישראל" ההיסטורית משתי גדות הירדן, אך מלכד עצמו ואותנו בהתחייבותו ליתן אוטונומיה פלשתינית ביהודה ושומרון.
בשנת 1988, בעודו משמש שר החוץ בממשלת שמיר, ביקש שמעון פרס להיפטר מיהודה ושומרון בהסכם שיחזיר את השליטה הירדנית במקום, אך ניסיון להסכם כשל וירדן ויתרה על ריבונותה ביהודה ושומרון. בבחירות לכנסת באותה השנה, הוקמה תנועת "מולדת" שחרטה על דגלה את ה"טרנספר". אנשיה היו יוצאי תנועת העבודה ההיסטורית.
החל משנת 1978 ובעקבות ה"מהפך" ו"גניבת המדינה", קמה תנועת שמאל קיצונית עבריינית בשם המטעה: "שלום עכשיו". תנועה זו שאפה להחזיר את השלטון לידי "אדוניה המקוריים" של הארץ וסימלה את המאבק העיקש בממשלות הימין בישראל. הסכמי אוסלו בשנת 1993, החזירו עטרה ליושנה והתנועה הניפה את דגל התבוסתנות הפוסט ציונית. בעקבות המהפך השני בשנת 1996, רבים שזוהו עם השמאל הציוני כשולמית אלוני חשו נבגדים מבחירתו של העם בנציג הליכוד, בנימין נתניהו, לראשות הליכוד והתבטאו נגד המדינה.
באקדמיה נשמעו קולות סרבנות ותמיכה בפעולות נגד המדינה, בעוד פורעי החוק מתנועת שלום עכשיו מבקשים לנכס לעצמם את זכרו של יצחק רבין המנוח שכלל לא זוהה עם מצעם הקיצוני ופעולתם העבריינית. רבין שהעביר את הסכמי אוסלו בכנסת תמורת שוחד פוליטי המכונה "מיצובישי", צרב את צעדו זה בתודעה יחד עם מנחם בגין כמי שהוליך שולל את ציבור בוחריו.
נתניהו ושרון אחריו טרפו את הקלפים כאשר תמכו בעקירת הישובים מחבל עזה וצפון השומרון, בצעד שיצר קרע בין הציונות הדתית למנהיגי הליכוד, שהוביל עד אז עם תומכיו את דגל ההתנגדות לעקירת הישובים. כאשר שרון כיהן באופן בלתי חוקי כראש ממשלה לאחר שעזב את הליכוד והקים את קדימה, היתה זו הפעם הראשונה בה תומכי מפלגות ימין הצביעו למפלגה שמצעה תאם למפלגות השמאל הציוני לפני כעשור.
כך הטשטשו הגבולות המדיניים והכלכליים בין המחנות. יש האומרים כי נקודת המפנה היתה לאחר מלחמת לבנון השנייה. מלחמה שנוהלה ללא מטרות ויעדים עוררה שאלות קשות לאחריה. רבים חשו כי לא מדובר עוד במאבק אידיאולוגי בין "ימין" ו"שמאל", אלא בנסיון "הצלה" של מדינת ישראל מאיבוד אופיה היהודי והדמוקרטי. נוצר מכנה משותף בין תנועות וארגונים ציוניים, המבקשים לשמר את אופיה היהודי והדמוקרטי של המדינה מול גורמים חתרניים, אנטי-ציונים המבקשים לחסל את מדינת ישראל ואת אופיה הציוני.
על המושגים "שמאל" ו"ימין" אבד הכלח. אם נתנתק לרגע מן השיבושים הסמנטיים, כיום אנשי ארץ-ישראל מזוהים עם הימין, שאינו בעל מאפיינים כלכליים ברורים, אלא "סופרמרקט" של רעיונות בדומה לשמאל הציוני. נתניהו מהווה את הסמן הקיצוני ביותר בימין מבחינה כלכלית לעומת המפד"ל בעלת הזיקה הסוציאלית. השמאל הציוני שזוהה בעבר עם "מעמד פועלי" ו"אליטה אשכנזית", שינה פניו והפך ערב רב של מיזוג גלויות. מפלגות כמרצ והעבודה לבשו גוונים בורגניים ומרבית בעלי המאה והדעה, לצד אנשי תקשורת רבים, מזוהים עם עמדות מדיניות שמאליות.
טוב נעשה אם נמחל על כבודנו ונמצא את המשותף והמאחד ולא את המפריד והמבדל. כדאי ונסכים כולנו כי החשוב ביותר הוא אחדות העם בארץ-ישראל.