להזכירכם, אחרי הלחץ הציבורי בסיום מלחמת לבנון השנייה, הקימה ממשלת ישראל את ועדת וינוגרד. משחק הכסאות של פוליטיקאים ישראלים צובר תאוצה. בעתיד אולי מצב הביטחון והכלכלה ישתפרו, ואולי לא. אולי נתניהו יותר מוכשר מאולמרט ואולי לא.אבל כל השינויים הללו ממש לא עוזרים לנו, אנחנו צריכים להבין כי אנחנו נמצאים כל יום מול בעיה קיומית, ואין לנו פנאי להפגנות ומחאות מכול סוג שהוא.
איני באה לשפוט את קריאתם של משפחות השכול, אבל אני כן באה לקרוא מכאן לאותם מילואמניקים בעבר וכיום, שחלקם לא השתתפו כלל במלחמת לבנון השנייה ועכשיו יוצאים חוצץ נגד ראש הממשלה אהוד אולמרט. זה לא נכון להשתמש במחאה על-ידי המדים, אך כמובן שיש יכולת להביע מחאה בתור אזרחים.
לצערי, אנחנו חיים במדינה שב-20 שנה האחרונות הפכה למעצמת רייטינג שמנהלת דיונים קיומיים באמצעות כותרות, הפגנות ומחאות שנונות ומרוחות בספינים. אנחנו נמשכים ונתפסים למחאות השנונות שמקימות הדים. מלחמת לבנון השנייה היא בבחינת שעון שצלצל באיחור והיום תובע מאיתנו להתחיל במלאכת העבודה הסיזיפית הארוכה והחשובה של ההתבוננות לעומק במצבנו כחברה,
על-מנת לדעת האם זאת המערכת הפוליטית הכלכלית או החברתית שאליה אנחנו מייחלים.
ולכן, אם במחאות עסקינן, ברור לכולנו, שבמחאת חיילי המילואים התופסת תאוצה דווקא עכשיו לפני פרסום הדוח, אין צדק, וכי מטרותיה יומרניות מידי, כמו כל מטרות המלחמות שעברנו. אם המטרה היא בדיקת המחדלים, זאת אכן המטרה הראויה, שעליה אני כאזרחית, חותמת בשתי ידיי. אבל לא אם מדובר במטרה ממוקדת לפטר את ראש הממשלה ושריו, שכל חטאם היה בשיקול דעת מוטעה, (רק תגידו לי מי לא חטא בכך?) כאשר האשמים הם כל ראשי הממשלה, שרי הביטחון האוצר והרמטכלי"ם ב10 שנים האחרונות.
מי יבוא במקומם? מי האנשים במערכת אשר נקיים ויכולים לתקן במקומם את הטעון תיקון?
לסיכום, בואו ניקח את המטרה הכללית במדינה ונתקן את אשר צריך לתקן מבחינה צבאית הסברתית, העורף , והחברה ולא נדרוש לפטר הרבה אנשים, בעצם. כולנו חכמים, כולנו נבונים ולכולנו המלחמה האחרונה גרמה זעזוע. המחאה היוצאת מהלב להתפטרות אולמרט, אולי היא אמיתית, אבל לא פיקחית ובוודאי לא חכמה. והיה ואולמרט יתפטר כדרישת המוחים, אז יבוא הכול על מקומו בשלום? ונוכל לשבת בבטחה איש תחת גפנו?
לצערי, בעייתנו המרכזית עמוקה יותר ולא טמונה בראש הממשלה בלבד. בדבריי הנאמרים, אין משום הורדת האחריות מהדרג המדיני או הביטחוני, והדיון אינו האם ראש הממשלה צריך להתפטר? הרעיון שאני מבקשת להביא, הוא שעלינו לפתור סוגיה אחת עיקרית - האם המשימה הושלמה? ואם לא כיצד ממשיכים?
זהו תהליך ארוך ומכאיב, אולם אין לברוח ממנו. אין פתרונות קסם ולכן בינתיים עד שנתחיל להתבונן בעצמנו ברצינות ובכבוד, כדאי שנמשיך לעבוד. הגיע הזמן שנסיים לטפל בכל הכשלים האחרים של הצבא, אחרי מלחמת לבנון השנייה. אף על פי, שזאת המלחמה שגבתה מספר הכי נמוך של הרוגים (70 במספר) בהשוואה לכל המלחמות האחרות.
בראיה מרחבית, נראה כי הציבור בארץ מתחלק לארבעה:
אנשי תקשורת ופרשנים, פוליטיקאים (לא רק, אבל בעיקר מהשמאל), התנועה לאיכות השלטון והמילואימניקים .אם אני מנקה את האינטרסים, קשה לי לזהות מסת מחאה מוצקה והוגנת במיוחד. בנוגע לכישלון המלחמה, צריך לשבת עם ההנהלה והמאמן ולבדוק היכן טעינו? כי אפילו ועדת וינוגרד ומחאת המילואימניקים לא תהפוך את התיקו במלחמה לניצחון מוחץ.