"למה החליטה הממשלה בזמנה - הממשלה שלנו - להקים מאחזים על ראשי הגבעות? האם זה היה מקרי? קפריזה של מישהו?... לא ולא. המאחזים בראשי הגבעות נועדו לאפשר ליישובים היהודיים לחיות בביטחון". את הדברים החד-משמעיים האלה נשא בכנסת מי שלימים היה לאביו-מולידו של דוח טליה ששון, ראש האופוזיציה אז אריאל שרון, באוקטובר 1999.
אם כן, המעשייה הנפוצה, כאילו קבוצת נערי גבעות באה בלילה, בחרה גבעה והשתלטה עליה בניגוד לרצון רשויות השלטון - אינה אלא אגדה. היישובים הקרויים "מאחזים" הוקמו בידי הממשלה. היא הקימה נקודות יישוב בלי להמתין להשלמת ההליכים הפורמליים. המתיישבים היו שליחיה.
זו הדרך שהממשלה בחרה אז ליישב את הארץ. היה לה נוח, בעיקר משיקולים מדיניים, לנקוט דרך זו במקום דרכים גלויות יותר. זו דרך לגיטימית למדינה במאבק מדיני והיא הופכת את הטענה שהמאחזים לא אושרו - למגוחכת.
היישוב ברוכין נמצא בסמוך לכביש חוצה שומרון. מה הופך אותו בעיני עו"ד ששון ל"מאחז בלתי חוקי"? על הקמתו החליטה ועדת השרים לענייני התיישבות ב-83'. שר הביטחון יצחק רבין אישר את הקמתו ב-88'; כמה שנים אחר כך אישר משה ארנס את עלייתו על הקרקע, שכולה אדמות מדינה. התשתיות ליישוב פותחו על-ידי המדינה. לפי "שלום עכשיו", השקיעה המדינה בכך יותר מ-3 מיליון דולר. כיום מתגוררות בברוכין יותר מ-80 משפחות, רובן בבתי קבע.
ששון ובעקבותיה הממשלה והתקשורת טוענות, שברוכין אינו מאושר ואינו חוקי. ברוכין אושר על-ידי רשויות המדינה, האדמות הן אדמות מדינה, ויש לו גם תוכנית מתאר מפורטת; אך הואיל והליכי האישור הפורמליים שלו לא הסתיימו - ששון מגדירה את ברוכין כמאחז לא חוקי. לכן חברת החשמל אינה משדרגת את התשתיות.
מצדו המערבי של הקו הירוק נמצא להבות חביבה, קיבוץ ותיק של השומר הצעיר. איני יודע, אם ב-1949 כשהוקם, או ב-51' כשעבר למיקומו הנוכחי, נעשה הדבר בעקבות החלטת ממשלה. ודאי הוא, שהקיבוץ לא הוקם על אדמות מדינה: לשם העברתו למקום הקבע פונו תושבי הכפר הערבי ג'אלמה, במסגרת תוכנית משרד ראש הממשלה ל"פינוי חירבות קטנות במשולש וריכוז תושביהן בכפרים גדולים יותר". התושבים הועברו לכפרים ערביים שכנים.
אך את עו"ד ששון מטרידות תוכניות המתאר המאושרות כדין. ובכן, ללהבות חביבה יש תוכנית מתאר: היא אושרה כדין ב-80', כלומר: 31(!) שנים לאחר הקמת הקיבוץ. במשך 31 שנים היה הקיבוץ, לפי שיטת ששון, מאחז בלתי חוקי, ואיש לא דרש לפנותו.
כך יושבה הארץ בשנות ה-50, וטוב שכך. לולא כן, לא היו גבולות ישראל של טרום מלחמת ששת הימים זרועים יישובים יהודיים שהגנו על העורף. זה היה הנוהל לאישור; זה היה גם החוק. בהשוואה לאותן שנים, נוהל הקמת "המאחזים" הוא תפארת של מינהל תקין; גם של צדק: איש לא גורש מביתו כדי להקים יישוב יהודי. כך יושבה הארץ בשנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000, וטוב שכך. לולא כן לא היתה מיושמת מדיניות הממשלה להוסיף התיישבות יהודית בלב הארץ. זה היה הנוהל לאישור; זה היה גם החוק.
סוגיית המאחזים אינה עניין משפטי, אלא מדיני: לולא כן, ההתחייבות לפנותם היתה ניתנת לנשיאת בית המשפט העליון ולא לשרת החוץ האמריקנית.
בין הירושות הרעות שהותירה ממשלת שרון מצויה גם המשוואה הנואלת הכלולה במפת הדרכים בין מלחמה בטרור להקפאת הבנייה ועקירת מאחזים; בין החובה להילחם בטרוריסט העומד להתפוצץ בבית קפה הומה אדם לבין מלחמה בזוג צעיר שכל מבוקשו לבנות את ביתו ליד בית ההורים.
את המשוואה הלא-מוסרית הזאת מוכרחים לפנות מסדר יומנו.
