אבל יום האישה הבינלאומי אינו עוד חג שהומצא על-ידי רשתות השיווק. ב-8 במרץ 1857 החליטה קבוצת נשים שעבדה במפעלי הטקסטיל של ניו-יורק, להיאבק נגד שעות העבודה הארוכות, השכר הזעום ותנאי ההעסקה הקשים במפעלים, בהם הועסקו כמעט רק נשים, ופתחה בשביתה.
ב-8 במרץ 1908, צעדו 15,000 נשים ברחובות ניו-יורק בדרישה לשפר את תנאי עבודתן ולקבל זכות הצבעה בבחירות למוסדות המדינה.
מאז מצוין יום האישה הבינלאומי בעולם, כיום המאבק למען זכויות נשים. נושאי המאבק משתנים לעתים - היום כבר זכות ההצבעה אינה נתונה במחלוקת ברוב מדינות העולם וכך גם הזכות להיבחר, ואולי אפילו תיבחר בקרוב אישה מנהיגה לעולם המערבי. אך האם באמת הגיעה העת להחליף את נס המאבק בליפסטיק בהנחה?
גם היום, בסדנאות היזע מועסקות בעיקר נשים. במזרח ובדרום מזרח אסיה, כמו גם באפריקה ובדרום אמריקה, קיימים אזורים שלמים, המיועדים לייצור המוני לצורך יצוא למערב, בהם 70% בממוצע מן העובדים הם עובדות - המשתכרות שכר עוני, עובדות שעות ארוכות בלא חופש בחירה, מנותקות מאיגודים מקצועיים ומכל הגנה של זכויותיהן כעובדות וכבני אדם.
בישראל, פירסם השבוע משרד התמ"ת, שליש מן הנשים העובדות, משתכרות פחות משכר המינימום. יותר ממחצית מהנשים הערביות העובדות משתכרות פחות משכר המינימום, ואנו עדים למקומות עבודה בהם נשים מועסקות בשכר רעב, ובהעדר מקומות עבודה חלופיים, הן אינן מעיזות להתלונן בפני רשויות החוק.
גם בתפקידים בכירים, אומנם רואים מספר לא מבוטל של נשים, אך ככל שהמקצוע נחשב "נשי" יותר, כך השכר הממוצע בו נמוך יותר. גם בדרגות הגבוהות ביותר, נרשמים פערי שכר לא מבוטלים בין נשים לגברים.
כמובן, שמבחינות אחרות, מצב הנשים מעולם לא היה טוב יותר, ואין אלא להעיף מבט חטוף על הבג"צ בעניין עסקת הטיעון של הנשיא לשעבר קצב, כדי להבין את מידת ההגנה לה זוכות עובדות מפני הטרדות ותקיפות למיניהן, במגזר המוגן של השירות הציבורי.
אפשר לנצל את ההנחות ואפשר להינות מאירועי הסטיילינג, אך בל ניתן את ידינו להפיכת יום האישה הבינלאומי לעוד ולנטיין דביק, שנועד כל כולו להעשרת חנויות הסבונים ותכשיטי האופנה. עם כל הרצון הטוב וכל החוקים הנאורים, נדמה שעוד ארוכה הדרך, עד שניתן יהיה לוותר על המאבק לטובת החגיגות.
