עיני הפלשתינים בשטחים נשואות בימים אלה אל העיר צנעא שבתימ,ן שם מתקיים הדיאלוג בין נציגי החמאס לנציגי הפת"ח בניסיון להגיע לפיוס על בסיס הצעת הפשרה של נשיא תימן עלי עבדאללה צאלח.
האופטימיות איננה גדולה; לאחר שקרס "הסכם מכה" בין שני הצדדים בעקבות ההפיכה הצבאית של החמאס ביוני 2007 ברצועת עזה, אף אחד כבר לא מאמין בשטחים שתימצא פשרה שתרצה את כל הנוגעים בדבר. מכה, שהיא המקום הראשון בקדושתו לדת האיסלאם בגלל "האבן השחורה" (הכעבה), לא הצליחה להוות גשר דתי ופוליטי ורבים מהפלשתינים תוהים האם תצליח צנעא במקום שבו נכשלה מכה. התשובה לכך היא: כנראה שלא.
הייאוש והתסכול אופפים את החברה הפלשתינית אשר בשנים האחרונות, למרות חזון הנשיא בוש על הקמת מדינה פלסטינאית עצמאית, לא הצליחה להגיעה לשום הישגים מדיניים. יתר על כן, מעמדה הבינלאומי של ישראל התחזק והפלשתינים אינם רואים את ה"אור בקצה המנהרה". כיצד הגיעו הפלשתינים למצב הזה? על כך יש תיאוריות רבות, אבל מרבית הפלשתינים סבורים שהסיבה לכך היא התערערות המצב הפנימי בחברה הפלשתינית, התגברות המחנאות ותופעות השחיתות והידרדרות המצב הכלכלי.
אין ספק שלכישלון אינתיפאדת "אל-אקצה" שתוכננה על-ידי יאסר ערפאת הייתה השפעה חשובה על המצב. פיגועי ההתאבדות שהיו חלק מהאינתיפאדה הזו ושהרגו מאות אזרחים ישראלים חפים מפשע הציגו את הפלשתינים כעם של פנאטים רוצחים. הפיגועים במגדלי התאומים בניו-יורק (9.11) ואחר כך במדריד, לונדון, גרמניה, ירדן ועירק רק הגבירו את סלידת הקהילה הבינלאומית מהטרור האיסלאמי. ישראל זכתה להבנה ולאהדה במלחמתה בטרור, והסתלקותו של יאסר ערפאת מן הזירה המדינית לא נתפסה בעיני רבים בעולם כאסון גדול. עבור הפלשתינים הייתה זו מכה נוראה.
ההינתקות של ישראל מרצועת עזה העניקה לה נקודות רבות בעיני הממשל האמריקני וגם בזירה הבינלאומית שעודדה את ישראל להמשיך בכיוון הזה גם בגדה המערבית, אולם הפלשתינים נכשלו בהזדמנות הפז שנפלה לידיהם, לנהל את רצועת עזה במו ידיהם וללא שום כיבוש. כך למד העולם כי הפלשתינים אינם בשלים למדינה.
ניצחון תנועת החמאס בבחירות לפרלמנט בתחילת 2006 ואחר כך ההפיכה הצבאית של החמאס והשתלטותו על הרצועה גרמו נזק בלתי הפיך לעניין הפלשתיני. מדינות המערב חוששות שהמדינה הפלשתינית העתידית תהיה שלוחה של אירן. רצועת עזה הפכה לבסיס של טרור, היא התנתקה מהגדה המערבית וניתקה גם מן המציאות את האפשרות להגשים את חלום הקמת המדינה הפלשתינית בגדה וברצועה. בחינת ההתפתחויות האלה בשנים האחרונות, מעידה על כך שהפלשתינים יכולים להאשים בעיקר את עצמם בקשר למצבם הנוכחי.
החתימה בצנעא על הסכם שיאפשר את חידוש הדיאלוג בין הפת"ח לחמאס נראית יותר כ"תרגיל של יחסי ציבור" מאשר ניסיון פיוס אמיתי. שני הצדדים יודעים היטב שאין מדובר במחלוקת אידיאולוגית ביניהם, מדובר במאבקי כוחות על השלטון בתחומי האוטונומיה הפלשתינית. אין למאבק הפנימי הזה שום קשר לישראל. נציגי שני הצדדים חתמו על ההסכם או ליתר דיוק "הודעת צנעא", בנוכחות נשיא תימן עלי עבדאללה צאלח, מכיוון ששום צד לא רוצה שהאחריות לכישלון תיפול עליו, אבל האם הדבר יביא לפיוס אמיתי? כנראה שלא, הדיאלוג בין שני הצדדים אמור להתחדש בתחילת החודש הבא והרבה תלוי בהתפתחויות בשטח.
ההערכה של גורמים בפת"ח ושל גורמים ערבים אחרים היא שחמאס לא תסכים בכל מקרה לוותר על השלטון ברצועת עזה, אפילו לא לטובת בחירות חדשות לפרלמנט ולנשיאות הפלשתיניים. השלטון החמאסי ברצועה הוא מבחינת התנועה הישג היסטורי, הזדמנות להקים מדינה איסלאמית שייתכן ולא תחזור בשנים הקרובות. תנועת החמאס נמצאת על-פי סקרי דעת הקהל הפלשתינים האחרונים בשיא הפופולריות שלה, איסמעיל הניה גובר, על-פי הסקרים, על מחמוד עבאס, האם נראה לכם שהחמאס תוותר על הישגיה אלה? נכון, כנראה שלא.
אסור לישראל להתערב בדיאלוג הפלשתיני הפנימי, צריך להמתין בסבלנות שפלגי הניצים ימצו את המאמצים להגיע להסכם ואז לראות את התוצאה הסופית והשלכותיה על ישראל. אין שום סיכוי שהחמאס ישנה את עורו, יפסיק את הטרור ויכיר בישראל, הוא גם לא יוותר על שאיפותיו לפרק את אש"ף הנוכחי ולהקים הנהגה פלשתינית אחרת. לישראל אין מה להתערב ואין מה למהר, אין שום שותף פלשתיני רציני באופק שעימו ניתן יהיה להגיע להסדר, אפשר לקחת נשימה עמוקה ולהמתין בסבלנות.