הסבר הגיוני להתנהגותם התמוהה של עיתונאים מנוסים ובעלי מוניטין לאחרונה הוא שהבחירות בפתח. בשבועות האחרונים פורסומו מספר סיפורים על נתניהו ומשפחתו. הסיפור הראשון נסב סביב סוגיית תשלום משלים שנתניהו נתן מכיסו לשני עובדים בכירים בלישכתו. והשני שמילא את מוספי ידיעות אחרונות ומעריב, התמקד בהוצאות של כ-14,500 לירות בריטיות בעת שהייה של שבעה ימים בלונדון.
למען ההגינות יש לציין שלא כל התקשורת עויינת וחסרת יושרה מקצועית. לדוגמה, ארי שביט שמעולם לא הצביע עבור נתניהו, כתב: "במדינות מתוקנות, התקשורת מגינה על החופש בכך שהיא מכוונת את עיקר כוח האש שלה נגד השלטון. במדינות פחות מתוקנות, התקשורת משרתת את השלטון בכך שהיא מכוונת את עיקר האש שלה נגד האופוזיציה. תקשורת שכזאת אינה מקיימת את התהליך הדמוקרטי הראוי, אלא מסכנת אותו." (הארץ, 21.3.08)
בכל מקרה, המשותף לשני הסיפורים על נתניהו ומשפחתו, הינו ששניהם התרחשו לכאורה לפני כשנה וחצי ולשניהם אין מקום כה נרחב בעיתונות של מדינה הנתונה למלחמה של יותר משבע שנים בדרומה ושראש הממשלה שלה דן על חלוקת ירושלים ונתון לשלוש חקירות פליליות. אם הדברים ראוים לפרסום ויש לציבור זכות לדעת על הוצאותיו האישיות של נתניהו - מדוע לא פורסמו הדברים לפני שנה וחצי? אולי משום שאז הבחירות לא היו בפתח.
יש לזכור שבזמן המלחמה ומשבר המנהיגות שפקד אותנו בקיץ 2006, מערך ההסברה של המדינה קרס. לא היה זה מקרה שבשיא המשבר יושבת-ראש הכנסת, ממפלגת קדימה, ביקשה מנתניהו להוביל את המאמץ ההסברתי. בזמן שאהוד ברק, אבי תורת הנסיגות החד-צדדיות, נעלם ושתק לאורך כל המלחמה, ואהוד אולמרט הסביר לעיתון גרמני שתכלית הלחימה של צה"ל בלבנון היא לאפשר "היתכנסות" ונסיגה נוספת ללא תמורה מיהודה ושומרון - ראש האופוזיציה מר בנימין נתניהו הדגיש בפני כל ערוץ תקשורת מרכזי בעולם שאין לאף אחד זכות להטיף לישראל מוסר.
השיא של מסע ההסברה בלונדון באותו קיץ היה כאשר נתניהו השתיק את הביקורת הזרה נגד ישראל באומרו שצה"ל מממש את זכותה של ישראל להגנה עצמית כאשר הוא פוגע במחבלי החיזבאללה, ושווינסטון צ'רצ'יל הדגול לא היה מסתפק בפחות כאשר הגן על לונדון בפני מכונת המלחמה הגרמנית. נתניהו נתן דוגמאות של הפצצות בריטיות על מרכזי אוכלוסין בקופנהגן ובדרזדן שגרמו למראיין הנחוש להחוויר.
ראיונות ההסברה של נתניהו שודרו בכל העולם החופשי ועשו לישראל רק טוב.
באשר להוצאות באותו אוגוסט 2006, הייתכן שלמען מראית עין, היה פה טעם נפגם. אבל הדבר החריג בכל הסיפור הזה הוא שיש איש ציבור ששם את ידו בכיס ושילם אלפי שקלים לכיסוי הוצואתיו הפרטיות במהלך ביצוע משימה לאומית. ספק רב אם אולמרט, ברק, פרס, רמון, בן-אליעזר, או אפילו אפללו ורוחמה אברהם אי פעם עשו דבר דומה. חבל שעיתונאים צבועים כאמנון דנקנר ואברמוביץ, רענן שקד ונחום ברנע לעולם לא יבדקו זאת.