הקיץ הגיע, הגעתי לים חסום, למתחם מקולל. כבר כתבו מגילות בנושא, כבר טחנו את הכישלון הזה אין-ספור פעמים, מישהו אמר שצריך לפוצץ את המקום הזה. את כיכר אתרים כבר הספידו כמעט מייד לאחר הקמתה, הקונספציה התכנונית מסוף שנות ה-60, שגובשה על-ידי משרד המתכננים רכטר-זרחי ומשרד ויטקובר כשלה, התמוטטה מייד לאחר התממשותה.
מאז הקמת הפרויקט המחוספס הזה הוא נועד להריסה. הקימו אסון ליד קו המים, בנו גבול ממול הים. שתלו פטריות מבטון, ופטרייה ענקית אחת שהתייבשה בעת צמיחתה. מה לא אמרו? אפילו קראו לזה "מחסום אורבאני", רק שלא עושים דבר! לא מנסים לשנות את הקטסטרופה הזאת! המקום החשוך הזה נשאר מוזנח, רקוב ובעיקר ממחיש כל יום מחדש כיצד לא להתנהג מול הטבע, מול הים.
שדרת בן-גוריון טיפסה מעל לים, האדריכל רצה לעמוד למעלה, כמו איזה קדוש שמביט למטה, לעבר העבדים המתפללים. קצה עבודתו של האדריכל מסתיימת במעקה, בסכין שחותכת את הכיכר לפני הים, מעל הים. למי שמתחנן, יש אפשרות בעזרת מדרגות אין-סופיות, להתגלגל לכוון הים.
הרמפה המלאכותית יצרה מרחבים חשוכים, נפחים שחורים, חללים מסוכנים, פסאז'ים מסריחים, מקומות עזובים, נטושים, מרחבים שחורים שהעסיקו את העולם התחתון. החומרים המחוספסים, הלא נוחים להליכה, למגע, לראייה, משאירים את המקום הזה חסר חיים, חסר עתיד. רק הריסת המקום ויצירת שדרה, תעלת אדם שתוביל למפלס הים, תפתח את המקום הזה, תחדש אותו, תזריק חיים למקום מת.
