קראתי את דבריו של נשיאו הקודם של בית המשפט העליון בטקס הענקת פרס "חושן המשפט" לקודמו בתפקיד, הנשיא שמגר. הנשיא שמגר בוודאי ראוי מאין כמוהו לכל תואר ואות. הוא היה, ללא ספק, ממנהיגיו הבולטים של בית המשפט העליון בכל שנות קיומו. 12 שנה חלפו מאז עזיבת שמגר את תפקידו ואנו יודעים שעם עזיבתו את כס הנשיאות שוב לא נהנה בית המשפט העליון מאותה יוקרה ואמון בלתי מסויג כמעט, שהציבור העניק לו בתקופת שמגר. הטעמים לפיחות במעמדו הציבורי של בית המשפט העליון הם רבים ונדרש בהם עיון נפרד.
ניתוח דברי הברכה של אהרן ברק בטקס יכול, כשלעצמו, להוות נקודת מוצא טובה לדיון במעמדו הפוחת של בית המשפט העליון. בניתוח זה לא אכנס כלל לשאלה אם צודק השופט ברק בתפיסותיו אם לאו. אוכל להראות בנקל כי בין אם הצדק עמו ובין אם לאו, דבריו לוקים ביהירות בהתנשאות המסורתית של מערכת המשפט ובמיוחד של בית המשפט העליון על שאר מערכות חיינו ומוסדותינו.
כך לדוגמא חורץ ברק: "אנו גאים באופיה הדמוקרטי של מדינתנו. אנו מרבים להדגיש כי לנו ולדמוקרטיות מערביות, כגון ארצות-הברית, אנגליה וצרפת, ערכים משותפים ותפיסות יסוד משותפות. מי נתן לנו ערכי יסוד אלה? מי הגן על זכויות האדם בישראל? מי ביסס את הדמוקרטיה הישראלית במובנה המהותי? התשובה הינה, כי בכל אלה תרמו בתי המשפט תרומה מרכזית".
כל מחקר היסטורי רציני יצביע, להערכתי, על כך שהבסיס הדמוקרטי של חיינו בארץ ישראל נהג זמן רב בישוב היהודי בתקופת המנדט, עוד קודם לכינונו של בית המשפט העליון. היסודות של מדינה דמוקרטית הונחו בהצהרת העצמאות, ללא כל עזרה של פרשנות שיפוטית. החיים הדמוקרטיים שגשגו כאן הרבה בטרם עלה על דעתו של מישהו לייחס את חיוניותם לנוכחותו המגנה של בית המשפט העליון. הטענה כי בית המשפט העליון הוא הגורם המרכזי שיצר את זכויות האדם בישראל והגן עליהם היא בפשטות טענה לא מבוססת.
דברים מעציבים
אין כל טעם לעסוק בוויכוח עם ברק בנקודה זו, שכן אין כאן ויכוח על אמיתות היסטוריות אלא על מעמד הבכורה והעליונות שהוא מבקש להעניק לרשות השופטת ובית המשפט העליון בראשה על הרשות המחוקקת. אומנם לכנסת [למי ששכח הכנסת היא בית הנבחרים המגלמת את עיקרון ריבונות העם] היה תפקיד כלשהו בכינונה של ישראל כחברה דמוקרטית וכלשונו של ברק:
"כמובן, בלא תשתית חקיקתית מתאימה - פרי תרומתה של הכנסת - דבר זה לא היה מתאפשר; כמובן, בלא נכונות של הציבור הישראלי להפנים ערכים אלה, דבר זה לא היה מתממש; כמובן בלא ציותן המלא של כל רשויות השלטון לפסקי דין של בתי המשפט, דבר זה לא היה מתממש. אכן, ללא כל אלה היו הלכותיו של בית המשפט כרטוריקה ללא פרקטיקה".
יש להודות לשופט ברק על שהואיל להודות במשהו גם ל"תרומתם", שולית ככול שתהיה, של הכנסת ורשויות השלטון לעובדת כינונה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. המחמאות יקרות מפז, שכן בדרך כלל אין שופטי העליון נוהגים להחמיא לרשויות השלטון האחרות. מי שמבקש את הדיוק ההיסטורי יוכל לקבוע כעובדה שלא ניתן לערער עליה כי הכנסת היא שתרמה את התרומה המרכזית לביסוס המשטר הדמוקרטי בישראל ואם חייבים אנו להעניק גביעים, הרי שמעמד הבכורה בתהליך שמור לכנסת ולא לבית המשפט העליון.
דבריו של הנשיא (בדימ.) ברק מעציבים בהיותם כה נחרצים, חותכים, נעדרי ספקות ובחינה עצמית. אין בהם סימני שאלה, אלא סימני קריאה בלבד. הערכים והמוסדות שנועדו להגשימם חד הם. שלטון החוק והמשטר הדמוקרטי נגזרים ממעמדו של בית המשפט העליון. מעמדו של העליון ייפגע אנושות אם חלילה יגרע משהו מסמכות נשיאו, או אם יחול שינוי כלשהו בדרך בחירת שופטיו. כל שינוי אינו אלא "אקדח לרקתו של בית המשפט" לא פחות! מפיו של ברק לא נזכה אפילו לראשיתה של תהייה שמא חלה עליו ועל חבריו אחריות כלשהי לשפל אליו נקלע המוסד.
לעולם לא נזכה לשמוע מפיו של אהרן ברק הבעת ספק או נכונות לבחון עמדות אחרות. הוא נותר נאמן לתפיסתו הדיכוטומית, לפיה הוויכוח על מעמדו ותפקידו של בית המשפט העליון הוא מאבק בלתי מתפשר בין כוחות האור המגלמים את שלטון החוק ועליונות המשפט וערכיו לבין כוחות השחור המבקשים להחריבם.
כיום מגולמים כוחות השחור בדמותו של שר המשפטים דניאל פרידמן אשר את ראשו מבקשים כוחות האור המאמינים כי עם הדחתו מתפקידו ישקוט המשפט בארץ ארבעים שנה. אני חושש כי אמונה זו בטעות יסודה. השר פרידמן בשום אופן אינו זאב בודד והשקפותיו העקרוניות זוכות לתמיכה משמעותית מאד בציבור ובקהילה המשפטית. המאבק בהשקפותיו ודרכו השיפוטית של ברק כלל לא הסתיים אם פרישתו מנשיאות בית המשפט העליון. אין לצפות כלל שמאבק זה יוכרע גם אם יעלה בידי נשיאת העליון ותומכי דרכה להביא להדחתו של השר. אי אפשר לנצח בוויכוח על-ידי עריפת ראשים.
