בעיתוני סוף השבוע מצוטט הנשיא הקודם של בית המשפט העליון, אהרן ברק, הוא טוען שהמאבק של השר פרידמן בבית המשפט העליון הוא מאבק אישי בנשיאה ביניש. ברק מוסיף ואומר כי בעבר היו עימותים ופערים בין השר לנשיא, אך הם נסגרו בדרך של פשרה והבנה.
מנגד, השר פרידמן, איש עם אג'נדה מאוד מאוד מסוימת, אשר לא הסתירה מעולם, והמצויר על-ידי החברים של ביניש כאשמדאי אויב הדמוקרטיה, נראה בפועל כאדם רגיש, סימפטי, קשוב ונכון למו"מ ולפשרות, ועם זאת נאמן בטווח הארוך לדרכו ולתורתו.
מן העבר השלישי, עומדת הנשיאה ביניש, אשר כל מי שהקשיב בשנה האחרונה לקורה בבית המשפט העליון, יכול להסיק כי המדובר בפקעת עצבים, המשתלחת בלשון חריפה לכל עבר, ואשר המרחק בינה ובין מזג של פשרה וויתור הדדי - הוא כמרחק שמים מארץ.
אז נניח שפרופ' ברק צודק, ופרופ' פרידמן, היה מיטיב לעשות אם היה מתפשר על דרכו, מאט קצת את הקצב, אך עם מי הוא יתפשר? עם פקעת עצבים? עם שלטון היחצנים ועיתונאי החצר של ביניש? עם שחקני החיזוק דורנר וחשין? עם שולייתו של ברק אשר עלתה לגדולה כאשר היא נאחזת בתורתו? עם סגניתו הנצחית ועושת דברו החוזרת ומצטטת אותה תורה מבלי להבינה לעומק ומבלי להטמיע את העובדה שגם על התורה מסיני יש עוררין, ויש להתאימה לתקופה, על אחת כמה וכמה תורתו של הפרופסור ברק, חכמה וחדשנית ככל שתהיה?.
כאשר המלחמה על הרעיון ועל הדרך היא בלתי אפשרית, וכאשר אנשים חסרי מעוף, חסרי הבנה וחסרי כל רצון או יכולת להתפשר, מפריעים, המאבק הופך להיות אישי, ובצדק!
ויש לנו עוד שתי רשויות שלטון, הרשות המבצעת, הממשלה הנשלטת על-ידי אהוד אולמרט, שולייתם של כמעט כל ראשי הממשלה מטעם הליכוד, שוליה אשר עסקה בעיקר באיסוף כספים ובמקח וממכר פוליטיים ויציבות קואליציונית, ובכנסת יש לנו את החברה הנכבדה דליה איציק, שולייתו הבלתי מעורערת של שמעון פרס.
בימים בהם כל רשויות השלטון מנוהלות על-ידי אנשים אפורים, חסרי ברק, חסרי מעוף, חסרי חזון - אשר כולם גדלו על ברכיהם של היפוכם הגמור, הופכים כל המאבקים על אידיאולוגיה למאבקים אישיים - מוצדקים.
למדינת ישראל מגיע הרבה יותר מהשוליות והמאכערים העומדים כיום בכל שלושת רשויות השלטון.
ונגד כזו בינוניות ומטה, אין כל דרך להילחם, אלא במלחמה אישית. מאכערים ושוליות לא מבינים שפה אחרת.
