במוסף סוף השבוע של מעריב, מופיע ראיון עם נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר, אהרן ברק. לא קראתי את כל הראיון כיוון שהאיש נגוע בשחיתות אישית וקשה להתייחס ברצינות לאידואולוגיה שלו.
יחד עם זאת, צדה את תשומת לבי התייחסותו לתפקיד ביהמ"ש העליון. לדעתו, תפקידו של ביהמ"ש העליון איננו לעשות צדק נקודתי אלא לקבוע נורמות. מטעם זה הוא גם מתנגד למינוי עורכי דין לביהמ"ש העליון.
הדברים הם חסרי שחר. תפקידו של ביהמ"ש, כל בית משפט, הוא לעשות צדק. תפקידו לדון בסכסוכים שבאים לפניו ולעשות צדק. זהו גם תפקידה של ערכאת הערעור.
את הנורמות קובעת הרשות המחוקקת. תפקידו של ביהמ"ש לפעול לפיהן ולא לקבוע אותן.
לא פחות מקוממת היא טענתו שאין למנות עורכי דין לביהמ"ש העליון. פסילה כזאת גורפת היא כמעט גזענות.
יתר על כן, דבריו עומדים בסתירה להתנהלותו האישית. מינויים כאלה היו גם בתקופתו. לדוגמא, השופט בך שהיה פרקליט המדינה. השופטת ארבל שגם היא היתה פרקליטת המדינה והשופטת ביניש שגם היא היתה פרקליטת המדינה.
כנראה שכוונתו של ברק רק למינויים מהסקטור הפרטי. לעורכי דין מהפרקליטות יש דין אחר.
ואכן בתקופת ברק היה מסלול הקידום של פרקליטים בשירות הציבורי ברור מאוד. הם מונו בהמוניהם לבתי המשפט. התופעה זכתה לבקורת. נשמעו דעות שפרקליט שייצג את המנגנון הממשלתי שנים רבות, יתקשה להקשיב גם למצוקת הפרט, בשבתו על כס השיפוט.
והנה בא שר משפטים חדש, שקשוב לבקורת, ומקדם מינויים מהמגזר הפרטי לבתי המשפט בכלל ולביהמ"ש העליון בפרט. ועל כך יוצא קצפו של ברק.
אם זאת לא צביעות, אינני יודע מהי צביעות.