בתוך גשם הראיונות והמאמרים שהוריד עלינו השבוע אהרן ברק, דוקרת את העין אמירה אחת קצרה, שיש בה ללמד - ממקור ראשון - על הדרך שהובילה להחלטה לחסום את דרכה של פרופ' נילי כהן לבית המשפט העליון.
שואל אותו ארי שביט בהארץ:
"בדיעבד, אינך חושב שהייתה זו טעות שלא למנות את נילי כהן לעליון? בפסילה ההיא הקמתם עליכם אויב המנסה לנתץ את כל שעשיתם"
ועונה לו ברק:
"אני הצעתי את נילי כהן ודעתי לא התקבלה. מאוד נפגעתי, אגב. אין זה עניין של מה בכך שנשיא בית המשפט מציע אדם בתחום מומחיותו והאדם נדחה. אבל כאשר אדם שנוי במחלוקת ציבורית, איני סבור שניתן למנות אותו לשופט. בית המשפט הוא בית. צריך לעבוד בו יחדיו ובהרמוניה".
קשה ברשימה אחת למצות את הקלקולים, הצביעות והמוסר הכפול המקופלים בתוך האמירה הקצרה הזו.
ראשית, ראוי לשים לב לכך ששיטת הבלוק של שופטי בית המשפט העליון בוועדה למינוי שופטים - שיטה זו חיה ובועטת. הנשיא - למרות סמכותו המפורשת בחוק - לא יכול להביא מועמד שנראה לו מתאים. הוא חייב לקבל הסכמת שאר חבריו. רבות נכתב ונאמר על השיטה הנפסדת הזו ולא נוסיף.
ומדוע נילי כהן נדחתה? כי לדברי ברק היא "אדם שנוי במחלוקת ציבורית". כלומר שמצד אחד הוא היה בעדה והציע אותה. והוא אפילו מאד נפגע, נעבעך, כשדעתו לא התקבלה. אבל מצד שני הוא אינו סבור שניתן היה למנות אותה כי היא שנויה במחלוקת ציבורית. אז הוא בעדה או נגדה?
ומהי לעזאזל המחלוקת הציבורית הזו? מי החליט שהיא שנויה במחלוקת ציבורית? מתנגדים לאדם ואז תופרים לו תיק של "מחלוקת ציבורית"? אי אפשר להדביק לה אג'נדה, אז מדביקים לה מחלוקת ציבורית? איפה והיכן הוא הציבור הזה שנילי כהן שנויה בו במחלוקת? כמה אנשים - פרט לדורית ביניש - יש בו בציבור הזה?
ונניח לרגע שהיא שנויה במחלוקת ציבורית. היוכל מישהו להתחרות אי פעם בעוצמת המחלוקת הציבורית שדורית ביניש הייתה נתונה בה, שעה שברק דחף בכוח את המינוי שלה עד כס נשיאת בית המשפט העליון? ונזכור שהדבר נעשה חרף פסילתה זמן לא רב קודם לכן על-ידי חברי הוועדה השופטים בראשות הנשיא מאיר שמגר. ומה עם עדנה ארבל? האם סביבה לא הייתה מחלוקת ציבורית?
ויש לברק קריטריון נוסף: "בית המשפט הוא בית וצריך לעבוד בו יחדיו ובהרמוניה". הנה עשו מנילי כהן גם סוציומאטית. היא לא מסוגלת לעבוד בהרמוניה.
יש לי חדשות בשביל אהרן ברק: גם בית הדין הארצי לעבודה הוא בית. אבל משום מה זה לא הפריע לו לדחוף לתוך הבית הזה את אשתו - חרף התנגדותו התקיפה של נשיא בית הדין מנחם גולדברג.
ההתנהלות של שופטי בית המשפט העליון - ודורית ביניש בראשם - סביב פרשת נילי כהן - התנהלות זו היא אך דוגמה אחת בתוך שיטה נפסדת הגובלת בשחיתות של ממש. וכשזה המצב, יש לפעול במרץ ובדחיפות להקטין עד למינימום את כוחם של שופטי בית המשפט העליון בוועדה למינוי שופטים.
כי שופטי בית המשפט העליון נבונים מספיק להבין שכוחם בוועדה, ובמיוחד כוחו של הבלוק שהם מפעילים, מנציח את תופעת "השכפול הגנטי" של שופטים בבית המשפט העליון משל היה מדובר בעסק פרטי.
ועד שבית המשפט העליון יהיה עסק פרטי - מצווה על המחוקק לעשות מעשה ולשנות את הרכבה של הוועדה למינוי שופטים במגמה ברורה לצמצם את כוחם של שופטי בית המשפט העליון בוועדה.
כי גם זו מלחמה בשחיתות.