השינויים החשובים בישראל, דרכם להתרחש כשהם רחוקים מהעין התקשורתית. יושבת ועדה על "רפורמה" מסוימת המבשילה להצעת חוק. הצעת החוק נדונה לאחר שנים אחדות ופתאום היא הופכת לממשות מפחידה. ההתפתחויות הללו מתרחשות הרחק מהתקשורת ומבלי שיהיה מי שיעיר הערות כלשהן, מלבד הגורמים הנוגעים בדבר כמו לשכת עורכי הדין.
תקופת ההתיישנות היא התקופה בה רשאי אדם להגיש תביעה. ביחס לתביעות נזיקין התקופה היא של שבע שנים מיום גיבוש עילת התביעה. כאשר מדובר בקטין, מניין שבע השנים מתחיל מיום הגיעו לגיל 18. קיימות הוראות המשעות את מרוץ ההתיישנות והן כאשר התובע לא ידע ולא יכול היה לדעת עובדות יסוד המהוות את עילת התביעה, או כאשר עילת התביעה תלויה בנזק שנגרם ונזק זה ניתן לגילוי לאחר אירוע המעשה שגרם אותו. מעבר לכך לא אלאה את הקורא שכן סוגיית ההתיישנות היא בהחלט סוגיה משפטית מורכבת.
לפני שנים די רבות, פירסם פרופ' ישראל גלעד סדרת מאמרים מלומדת על דיני ההתיישנות בישראל והציע הצעות לשינוי החוק. בהמשך קמה ועדה בראשות נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, וגיבשה הצעת חוק. אלו עיקריה המעוררים מחלוקת כה קשה:
א. תקופת ההתיישנות תקוצר לארבע שנים.
ב. ביחס לקטינים התקופה תהיה של שבע שנים אך לא ימתינו יותר עד הגיע הקטין לגיל 18, אלא מרוץ ההתיישנות יחל כבר בתקופת הקטינות
ג. תיקבע תקרה של 25 שנה שלאחריה לא ניתן יהיה להגיש תביעה, אפילו טרם התגבשה עילת התביעה.
הוועדה לא הסתירה את מטרתה, והיא הפחתת העומס מעל בתי המשפט, מטרה לא ראויה כשלעצמה. אם קיימת הצעת חוק אנטי חברתית, המשרתת את האינטרסים של הגופים המאוגדים הגדולים (בנקים, חברות ביטוח, מוסדות רפואיים), הרי מדובר בהצעת חוק זו. גופים אלו אינם נזקקים לידיעה על משך ההתיישנות ויש להם ספקי שירותים שידאגו להגיש מטעמם כל תביעה במועד. מה שגופים רבי עוצמה אלו צריכים, הם כמה שיותר מחסומים על דרכם של אלו המבקשים לתבוע אותם.
על-מנת להמחיש, נציין לדוגמא כי זקנה שעלתה לאוטובוס (ואשר ניתן לאפיין בנקל את מצבה הסוציו-אקונומי) ונופלה במדרגות, תוך שהיא שוברת את מפרק הירך, יעברו לעתים שנים רבות עד אשר יימצא מי שיאמר לה שהיא נפגעה בתאונת דרכים וזכאית לפיצוי. פעמים רבות מאד, מופתעים אלו העוסקים בהגנה על זכויות נפגעים מהבורות הנרחבת של נפגעים ביחס לזכויותיהם. מי שצפויים להיפגע יותר מכל מקיצור תקופת ההתיישנות, הם אלו המודעים פחות מכל לזכויותיהם מטעמים של השכלה, שפה ועוד.
נבזית במיוחד היא ההוראה הנוגעת לקטינים. כאן פועל במיוחד הלחץ של המוסדות הרפואיים המעוניינים ליצור מחסום מפני תביעות הנוגעות לרשלנות רפואית בלידה, או בשנות הקטינות. ההצעה לקיצור תקופת ההתיישנות לתביעות של קטינים מבוססת על ההכרה כי להורים רבים רתיעה להגיש תביעות כאלו, אולי מפני שלעתים הם גם חשים אחראיים למה שקרה לקטין. יתר על כן, במדינת ישראל עדיין חלק ניכר מההורים מודע הרבה פחות לזכויותיו מאשר הילדים והצעת החוק באה לנצל מצב זה.
קביעת תקרה של 25 שנה להגשת תביעות היא אולי אחת ההוראות המקוממות ביותר הכלולה בהצעת החוק. כידוע, מחלות הנגרמות עקב חשיפה לאזבסט (וחומרים מסרטנים אחרים), פורצות לעתים קרובות לאחר יותר מ-25 שנה מעת החשיפה. מדובר במחלות חשוכות מרפא כמו סרטן הריאות ומזותליומה, הפורצות בין 25 ל-40 שנה מזמן החשיפה. כיום אנו נתקלים בחולים בני חמישים אשר נחשפו כילדים בשנות השישים והשבעים לאבק אזבסט, כאשר כל הסכנות מחשיפה זו היו ידועות. מדוע לעזאזל יש להעניק חסינות מתביעות למפעלים מזהמים רק מפני שהמחלות שהם מפיצים פורצות לאחר 25 שנה?
הייתי בהחלט רוצה להביא את נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, יו"ר הוועדה שהכינה הצעת חוק זו, לשבת במפגש מול אחת ממשפחות נפגעי החשיפה לאזבסט, להביט בבני המשפחה שאבדו או צפויים לאבד את יקיריהם עקב מחלות אלו ולומר להם ישירות, שאין הם זכאים לתבוע עקב העובדה שנחשפו לחומר המסרטן לפני יותר מ-25 שנה. אולי מפגש כזה ישכנע אותו שחוק אינו אוסף תיאוריות על שפיטות, חוקי יסוד ומעמד, אלא עיסוקו בבני אדם כואבים וסובלים שעל בית המשפט לסייע להם ולא להקים מחסומים בדרכם לממש זכויותיהם.
לא למותר להזכיר כי קיצור תקופת ההתיישנות יפגע גם בתביעות נזיקין שזכאיות להגיש נפגעות תקיפה מינית. במקרים אלו ידוע כי חולפות שנים עד אשר מתעשתת הנפגעת, אוספת כוחות נפשיים ומגישה תביעה נגד מי שפגע בה.
המרוץ לאישור הצעת החוק הזו נמשך, וביום חמישי הקרוב מתכנסת וועדת חוקה חוק ומשפט להכין את ההצעה הנוראה הזו לקריאה שנייה ושלישית. אין מנוס אלא לפנות לכל אחד מהקוראים להיכנס לאתר הכנסת ולשלוח מחאה חריפה בדוא"ל נגד הצעת החוק .כתובת הוועדה
vdept4@knesset.gov.il